אזהרה: זה הולך להיות פוסט ארוך.

את ארבעת הימים האלה העברנו בטרק שהוא אחד מה-Great Walks של ניו זילנד – Abel Tasman.

רקע היסטורי (מויקיפדיה):
בשנת 1642 ההולנדי אבל טסמן הוא האירופאי הראשון שמגיע לניו זילנד. בין היתר הוא עוגן במפרץ שנקרא Golden Bay, שנמצא בצפון האי הדרומי של ניו זילנד.
300 שנה מאוחר יותר, השטח הזה בחלק הצפוני ביותר של האי הדרומי הוכרז כשמורת טבע אשר נושאת את שמו.

מתוך הפארק הגדול הזה אנחנו עשינו את Abel Tasman Coast Track.
כיוון שזה מוגדר כ-great walk היינו צריכים להזמין כמה שבועות מראש את מקומות הלינה לזמן הטרק. תתפלאו אבל גם על שינה באוהל בלי מים ראויים לשתייה ה-doc (החברה להגנת הטבע של ניו זילנד) גובים הרבה. והכל מלא.

כאמור התעוררנו בנלסון, התארגנו זריז ויצאנו. את התיקים הענקיים והכבדים כבר ארזנו בלילה לפני. היינו קצת לחוצים אם הכמות שלקחנו תספיק, ואם לא העמסנו יותר מדי על עצמנו.
לאחר נסיעה של כשעה הגענו לעיירה Marahau. היא ממש קטנה ונראה שעיקר פרנסתה ממטיילים שבאו לעשות את הטרק.
הגענו קודם לאייסיט כדי לראות שאכן ההזמנה שלנו לטרמפ חזרה ב"מונית מים" אכן בתוקף.

התפצלנו. יותם ירד בתחילת הטרק עם כל התיקים הכבדים וגיל הלך לחנות ליד האייסיט, כי ממה שהבנו המונית חוזרת לשם. עוד בנסיעה הקצרה הזאת גיל הספיק לקחת טרמפיסט עם תיק ענק, אפילו בשביל נסיעה של פחות מדקה היא מאד הודתה והעריכה את זה.

התחלנו את הטרק רעננים אבל עם משא כבד. ההליכה מתחילה יחסית לאט וקשה להתרגל למשקל על הגב.

בתחילת הטרק רואים המון משפחות עם ילדים. יש המון חופים מאד יפים שנמצאים די בהתחלה שיכולים לאפשר למשפחות לשהות שם ולהנות מהים ומהנוף ולחזור באותו היום.

הדרך עצמה הייתה מאד ג'ונגלית. עצים צפופים, והעץ הניו זילנדי silver fern מופיע המון.

מדי פעם מקבלים קצת הצצה לים והנוף פשוט משגע. נראה כמו רקע למחשב ש-windows מציעים. ים רגוע בצבע תכלת, מעל רצועה צרה של חופים צהובים, ומעל זה יער ירוק פראי.

בדרך דיברנו על כל מיני דברים ובאיזשהו שלב יותם הציע שנשיר שורה אחת כל אחד משירים של יוני בלוך. זה היה נחמד אבל מהר מאד המשכנו ללשיר ביחד סתם שירים שאנחנו אוהבים.
כששרנו את "לקחת את ידי בידך…" והגענו לסולו שיהודית רביץ עושה באמצע היינו כל כך בתוך השירה שלא היה אכפת לנו שמסתכלים עלינו.

העצירה הראשונה שלנו הייתה החוף Anchorage.

שם נחנו, אכלנו אוכל שהכנו ביום הקודם, ומילאנו מים. בהפסקה יותם פגש מטיילת אמריקנית מבוגרת שהגיעה עם בעלה לניו זילנד בפעם השניה תוך שנה (!). הם החליטו שבפעם הראשונה הם לא מיצו ושהם צריכים לבוא שוב כל עוד יש להם כוח.
יותם היה מאד אחראי וסימן מראש את כל המקומות החשובים שנעבור בהם ואיפה יש מים שיהיה אפשר למלא, כי לא בכל מקום שישנו היו מים שאפשר לשתות ישר. צריך לסנן לטהר או להרתיח לפחות 3 דקות.
דבר נוסף שיותם דאג לו היו זמני הגאות והשפל בימי הטיול שלנו. דבר שבארץ לא כל כך מרגישים אותו (לפי ויקיפדיה בארץ זה בסביבות חצי מטר).

לעומת זאת, מכיוון שמדובר בחוף אוקיינוס ההפרש בגובה הים בין הגאות לשפל באזור זה יכול להגיע לכ-3.5 מטרים (!!!) (מקור)

כיוון שהטרק עובר בהרבה חופים יש בו כמה אזורים שאפשר לעבור בהם רק כאשר הים בשפל.
ה-doc ממליצים לעבור באזורים תלויי גאות כשעה וחצי לפני שיא השפל, ועד שעתיים אחרי.

לאחר ההפסקה המשכנו לחוף הבא שהיה מקום הלינה שלנו לערב: Torrent Bay.
למזלנו היינו עדיין בזמנים סבירים לעבור בשפל וכך חסכנו כשעה וחצי הליכה. עוברים בתוך מפרץ מיובש. זה די מוזר לראות את זה. יש עוד כמה נחלים שזורמים לתוך הים אבל האדמה חולית בוצית, המון צדפות, והמון המון חורים קטנים.
בהתחלה לא הבנו מה אלה החורים האלה אבל עם הזמן הבנו שמדובר בחורים לסרטנים קטנטנים. כאשר מפסיקים ללכת ומחכים איזה חצי דקה אפשר לראות אותם מתרוצצים בין החורים שלהם. ובשניה בה תזיזו את הרגל, הם בין רגע יעלמו אל מתחת לאדמה.

הגענו למקום ומיקמנו את האוהל שלנו.
כאמור המים שם מתוקים אבל מחייבים טיפול לפני, לכן בעיקר הסתמכנו על המים שסחבנו איתנו. אפילו שירותים מסודרים לא היה אלא רק שירותים כימיים.

הסתובננו קצת על החוף. מעניין לראות שיש שם ממש בתים. קשה להאמין שאנשים ממש גרים שם. אלה בטח בתי קיץ ששוהים בהם רק לפעמים. בלי חשמל מסודר, בלי ביוב, ובלי אפילו גישה ברכב, רק דרך הים כאשר הגאות מאפשרת.

היה נחמד לטייל בנוף המוזר, ובעיקר להיווכח עם הזמן איך הים עולה ועולה, הסירות שחנו בחול חוזרות לצוף, והמפרץ היבש הוצף שוב.

באוהל לידנו היו זוג מטיילות גרמניות. קצת דיברנו איתן, בעיקר השוונו מה כל אחד ארז מבחינת אוכל כי לא היינו בטוחים אם זה היה הכי יעיל.

בנוסף הייתה גם קבוצה גדולה של חברה שישבו וצחקו. הם היו הרבה יותר מבוגרים מאיתנו. כשעברנו הם זיהו אותנו בתור הזוג ששרו בדרך, ואפילו הצליחו לזהות ששרנו בעברית.

הלכנו לישון די מוקדם עם רדת החשיכה (סביבות 21 בקיץ של ניו זילנד) עייפים, מותשים, אך מאד נהנים.

התעוררנו בבוקר למחרת ליום מעונן למדי. בבוקר אפילו הרגיש שירדו כמה טיפות גשם. לאחר ארוחת בוקר בשטח שכללה בעיקר שיבולת שועל, לחם עם חמאת בוטנים ותה המשכנו בדרכנו. היום השני היה קצר יותר מהראשון, וגם סחבנו קצת פחות אז שמחנו. המטרה שלנו הייתה להגיע למחנה Onetahuti, בו התכוונו לישון באותו לילה. את היום התחלנו בצעידה נמרצת ל-Bark Bay – הבקתה העיקרית באיזור, שם גם מילאנו מים ובישלנו.

בדרך פגשנו זוג מקנדה הצרפתית שהראו לנו איך הם מצלמים תמונות מדהימות של השמורה ברחפן. היה מעניין לשמוע איך הצרפתית והאנגלית שגורות בפיהן בהרמוניה, ולא באות אחת על חשבון השניה. מדהים לשמוע איך הם מחליפים ביניהן בכזאת קלות. זה לא כמו לפגוש תיירים גרמנים שצריכים לחשוב על לתרגם את המשפט הבא שהם רוצים להגיד.

מכיוון שהיה לנו זמן, ירדנו לפינה פוטוגנית על חוף סלעי. היום היה סגרירי, והים היה קצת סוער ולכן קיבלנו תמונות עם אופי שונה מאתמול. בירידה לחוף ראינו שאנשים השאירו את התיקים שלהם, ולכן עשינו זאת גם אנחנו. פגשנו את אלה שהשאירו שם את התיק והם אמרו לנו שהם מקווים שלא לקחנו כלום ושממילא אין שם שום דבר בעל ערך. תגובתו של יותם: "We know. We checked". הם צחקו.

ב-Bark Bay עשינו הפסקה יותר ארוכה בה גם טיילנו על החוף. הרוחות בחוף התגברו ולכן היה לנו קר – יותם לבש מעיל וגיל לבש סווטשרט והוציא את המעיל המתקפל שלקח לאירועים אלה. (תודה רבה על זה @בועז). היה קשה לבשל ברוח אך היה שם cooking shelter שהיה מוגן למחצה ואכלנו שם.
בזמן שאנחנו קפאנו מקור עם מעילים, משפחה (סקנדינבית?) עם ילדים קטנים החליטה שזה רעיון טוב להכנס למים בבגדי ים, ולא היינו בטוחים אם אנחנו על אותה פלנטה. זה בהחלט חוויה משפילה לרעוד מקור במעיל ממול ילד בן 7 שמשתכשך במים בבגד ים.

המשכנו ללכת, ובערב הגענו ל-Onetahuti.

גם במחנה הזה, כמו במקומות האחרים שעצרנו בהם היו ציפורי Weka שניסו לגנוב אוכל ולקחת דברים מגניבים לקנים שלהם. הציפורים האלה – אין להן אלוהים. הן חצופות, גונבות אוכל משקיות ותיקים. הן אמנם לא עפות, אך הן בהחלט קופצות גבוה וגם דברים שתלית אינם בטוחים מפניהן.

המחנה הרגיש הרבה יותר ביתי מהקודם. אומנם המים הצריכו טיפול כמו בtorrent bay, אבל השירותים היו עם מים זורמים, וגם שם היה cooking shelter. התקבצנו בתוכו בעיקר כדי להתחמק מרוחות בין הערביים על החוף. יחד איתנו התקבצו עוד כמה וככה הכרנו ניו זילנדי, ושני חברים קנדיים. התיידדנו איתם באותו הערב.
הקנדים היו חברי ילדות שלומדים באוסטרליה וקפצו בחופשה בין סמסטרים לטיול בניו זילנד. אחד מהם היה די שקט ובעיקר השני דיבר.
הם סיפרו שהגיעו לחוף הזה בקייאקים והם חוזרים באמצעותם לתחילת הטרק מחר בבוקר.
הדברן יותר גם סיפר שהם מאד רצו לשחק פריזבי בטיול ובכלל לא יצא להם. באחד החופים הם ראו ילד כבן 7 שהיה לו פריזבי ושיחק לבד (הלך לזרוק לעצמו ורץ לזרוק חזרה), אז הקנדי ביקש להצטרף והילד ענה לו "I'm good".
הזוג הניו זילנדי היו זוג נשוי בני כ-25. מסתבר שהם היו ביחד מהתיכון והם עכשיו בחופשה חוגגים נישואין של שנה. האישה היא אחות בחדר מיון באוקלנד, והבעל הוא מהנדס מכונות והוא עובד במשהו שקשור לבריאות.
דיברנו מלא על כל מיני שטויות של הבדלים בין המדינות שלנו, הרבה על האקלים השונה. הם כולם היו מאד נחמדים. וגם כשהכנו ארוחת ערב (כל האנשים בחוף בערך באו להכין ארוחה באותה שעה כמעט) ישבנו כולנו ואכלנו יחד. השוונו מה כל אחד הביא. זה היה ממש ממש נחמד.

עוד דבר חמוד באונטהוטי זה שמאחורי המחנה יש פינה נסתרת ובה בריכה קטנה וחמודה אליה מים נשפכים ממפלון ושוחים שם כמה דגים. הרגשנו שזו פינת חמד סודית, והיא אפילו הייתה מוגנת יחסית מהרוחות בלילה. רוחות שהיו סוערות אבל למזלנו האוהל והסק"ש חיממו אותנו.

ביום השלישי שלנו (שהיה היום החמישי בשבוע) היינו אמורים להגיע למקום האחרון שנישן בו Totaranui. תכננו לקחת הפסקה גדולה בדרך בצהרי היום ב-Awaroa hut, מכיוון שלא ניתן לחצות את המשך המסלול עד שיגיע השפל.

בדרך לAwaroa נתקלנו בשילוט לבית קפה. יותם לא עמד בפיתוי ועשינו עיקוף שבסופו הגענו לעוד ארבעה-חמישה בתים בשמורה ליד הים – ולידם אכן בית קפה שהיה בו אפילו קפה טוב ולא יקר. מסתבר שבלב השמורה יש אנשים עם נחלות, שניתן להגיע אליהן רק דרך הים או האוויר (יש שם שדה תעופה קטן למטוס). אפילו יש שלטי מכירת קרקעות אם משהו מעוניין.

אחרי הפסקת קפה קצרה ומושחטת במיוחד, חזרנו לדרכנו וגילינו מסלול שמאפשר לנו להגיע מפה ל-Awaroa. מה שלא ידענו עד אמצע הדרך, הוא שהשביל נגיש רק בשפל, ובגאות הוא לא עביר (בלי להרטיב את כל הדברים…).

נאלצנו לחזור על עקבותנו, אבל לא נורא. בדרך המקורית לאוורואה, היו כמה תצפיות מהיפות שראינו.

בנוסף פגשנו שם זוג בריטיים מבוגרים שבאו לבקר את בנם. הם סיפרו שהבן הוא ד"ר לכלכלה שעובד בקרייסטצ'רץ, הוא התחתן עם קיווית והם מחכים לנכדים קיווים קטנים.
בשנייה הראשונה ששמענו את זה מה שעלה לנו לראש היה זה:

ואז נזכרנו שקיווי זה גם כינוי לתושבי ניו זילנד. כך גם הזוג הניו זילנדי שפגשנו קראו לעצמם.

הבריטית גם סיפרה שהיא הייתה בארץ, ושיש שף ישראלי שמאד מפורסם בבריטניה והיא אפילו קנתה שני ספרים שלו – יותם אותלנגי. שוחחנו איתם על דאגתם מהעולם התחרותי של הצעירים היום.
הם נראו מאד שלווים ומרוצים מעצמם. שבעי נחת. אולי מילדיהם, אולי ממה שהספיקו לעשות בחיים האישיים, ואולי פשוט כבני האומה הבריטית, מסתכלים על החוף היפה וחושבים "איזה יופי שכבשנו את זה".

את יתר הדרך העברנו שוב בשירה. בשלב הזה הרגשנו קצת שנגמרו לנו השירים שאנחנו זוכרים את המילים שלהם.
כשהגענו לAwaroa בשיא הגאות, המפרץ מול הבקתה היה מלא כולו. יש דשא מלפני הבקתה, עצים שנותנים צל, ולידה יש אשד שזורם לים. מקום לא רע לעשות בו הפסקה. קיבלנו ממטיילים שבאו לשם בטיול קיאקים סנדוויצ'ים שגיל אכל, ויותם אכל פסטה ברוטב עגבניות וטונה.
מהר מאוד הגיעו אחרינו עוד כמה וכמה מטיילים שגם חיכו לזמן מתאים לחצייה. קצת כמו בתחנת אוטובוס עם קו שעובר פעמיים ביום.

בהפסקה שלנו יותם המשיך להעביר לגיל את הההרפתקאה שלו, וטיילנו לאורך החוף. ראינו שם עוד כמה שרצים, ופגשנו זוג חברים דובר ספרדית בתחתונים שהחליטו שזה רעיון טוב לחנות בצד השני ולחצות בגאות בלי התיקים שלהם משום מה.

לבסוף כשהגיע השפל, היה ניתן לחצות. להלן גיף שימחיש את הים נס לאחור – מהתמונות שגיל צילם משיא הגאות ועד השפל:

לצערנו עדיין היו כמה ערוצים בהם עוד היו מים, לכן נאלצנו להוריד נעליים וללכת יחפים, אך הים לא הגיע מעבר לברכיים (לשם השוואה, לזוג שחצה חצי שעה לפנינו כשכבר החל שפל – זה הגיע עד המתניים). שמחנו שהצלחנו להשאר יבשים יחסית והמשכנו בדרכנו לTotaranui.

הדרך לאחר חציית הים הייתה קצרה אך כבר נהיה מאוחר. כשהגענו ל-Totaranui היינו עייפים ורעבים. בתחילה התמקמנו במחנה ליד כל מיני קרואנים ובישלנו לנו ארוחת ערב שם, אך אחר כך סבתא נחושה הודיעה לנו בנימוס שיש אזור במחנה שמיועד למטיילים כמונו וש-"אנחנו לא חייבים ללכת לשם אבל מומלץ לנו". לנו נשמע כמו המלצה די מחייבת. באזור השני פגשנו במטיילים שגם חצו איתנו והשוונו חוויות. בלילה החלטנו לנסות לראות כוכבים – ואכן אפילו בדמדומים רואים שם קבוצות כוכבים רבות ושונות ממה שרואים בארץ.

ביום האחרון לטיולנו החלטנו ללכת ל-Separation Point, הנקודה המפרידה בין החוף המזרחי של השמורה לחוף הצפוני. ה-water taxi שלנו הייתה אמורה לאסוף אותנו ב-15:15 מ-Totaranui ולפי המפות של ה-doc הליכה לשם ובחזרה הייתה אמורה לקחת 6 שעות, לכן הרגשנו קצת בלחץ זמן. למזלנו, לא היינו צריכים לקחת תיקים כבדים ויכולנו להשאיר את רוב הציוד במחנה, כך שהרגשנו קלילים והלכנו מהר (כמו בסיפור של סמוראי ג'ק והקופים, או הרבי והעז). ספוילר לסוף – עשינו את הסיבוב ב-5 שעות וחצי כולל הפסקה של יותר מחצי שעה ב-Separation Point.

הדרך ל-Separation Point כוללת 3 גבעות, וגם היא משופעת בנופים יפים ואזורי תצפית. בדרך ראינו לא מעט מטיילים ופגשנו שוב את זוג הקיווים משלשום ששמחו לראות אותנו. לצערנו, פרט לכך המטיילים האחרים היו פחות חברותיים. אולי במקרה, ואולי בגלל שבאזור הזה היו גם הרבה מטיילים שלא עשו את כל הטרק.

בקרבת היעד, התחלנו לשמוע קולות של ציפורים – Saggets. מסתבר שהניחו במקום רמקולים שמשמיעים קולות אלו יחד עם פסלי ציפורים מפלסטיק כדי למשוך אותן להקים שם מושבה (בהצלחה מועטה עד כה – הן באו לאבנים סמוכות בים, אך לא לנקודה עצמה). נראה שהניו זילנדים מנסים להנחיל את הקולוניאליזם גם לציפורים.

ב-Separation Point, פרט לנוף הימי שנמשך עד האופק, ישנה גם מושבת כלבי ים. איזה חמודים! ראינו כמה מרחוק, ואחד ממרחק מטרים ספורים שהתחרדן לו בשמש. בשלב מסוים הוא החליט להרשים את התיירים (קרי, אותנו) ועשה כמה סיבובים על הגב. אחר כך הוא מחא לעצמו כף, ירד למים ושחה קצת. ראינו אותם גם מדברים/מתווכחים קצת אחד עם השני מה שהיה מאוד חמוד ומשעשע. החיות האלה נעות בין מטופש לאצילי, ונהנינו מאוד לצפות בהן. כמו כן – הנוף מהנקודה הזאת משגע. שמחנו מאוד שהחלטנו כן להגיע למקום על אף הלחץ בזמן.

לאחר מכן חזרנו באותה דרך לחוף ל-Totaranui.
הזמן הספיק לנו בדיוק לבשל ארוחת צהריים אחרונה בשטח, לקפל את האוהל והדברים ולהגיע בדיוק ל-water taxi.
את ה-water taxi הפעילה סקיפרית צעירה עם סירה די קטנה. אין במקום הזה מזח ולכן היא חייבת להתקרב מאד לחוף, לעגון עם עוגן שנתפס בחול, וצריך לטפס על קרש מתכת מתנדנד שחציו בתוך המים כדי לעלות לסירה. אגב, מעניין לראות שיש מנוע אחורי ראשי לסירה, אבל כאשר היא רוצה להתקרב מאד לחוף עם הירכתיים היא מפעילה מנוע קדמי קטן יותר לנסיעת רוורס.
היא התנצלה מראש שההפלגה יכולה להיות קצת קשה בגלל מצב הים. ההפלגה דווקא הייתה נחמדה. זה יפה לראות את כל החופים וההרים שעברנו בהם בימים האחרונים, חולפים עוד פעם מול עיניינו.

כשהגענו לקרבת Marahau נוכחנו לגלות כי מול החוף יש מדף רדוד מאד רחב. הסירה שלנו לא יכלה להתקרב יותר מדי, ובכלל בזמן שפל כל האזור הזה חוזר להיות יבשה זמנית. איך מתגברים על זה? בתוך הים הרדוד נסעו להם טרקטורים גדולים, האגזוז שלהם מזדרבב מעליהם. הספינה שלנו "עגנה" בתוך מתקן מיוחד שהטרקטור גרר. ברגע שהתחברנו הסקיפרית יצאה מהספינה ועברה לנהוג בטרקטור. די הדהים אותנו שהיא עושה הכל לבד.
היא הסיעה אותנו על הכביש (כולנו עדיין בתוך הסירה) עד לקבלה של חברת ה-water taxi.

אחרי זה לקחנו עוד רגע להתאפס על עצמנו עם קפה ואז נסענו ל-Tapawera, עיירה שכוחת אל קטנה באמצע הדרך שם היה ההוסטל שלנו.
היה נחמד לחזור ל-"ציוויליזציה" אפילו אם היא הייתה די מינימליסטית.

התפנקנו בארוחה בבר המקומי שלא הייתה משהו בכלל, אבל בהחלט נחמד שמבשלים בשבילך אוכל שלא בא משימורים.

ניסינו ללכת לישון למרות שהמון יתושים הציקו לנו. מצחיק שכל הטרק לא הרגשנו יתושים בכלל ודווקא עכשיו כן. עייפים ושבעי רצון מהימים האחרונים הלכנו לישון.