את הבוקר התחלנו קצת מאוחר, ולקחנו את הזמן בהוסטל. גם השותפות שלנו לחדר, זוג הגרמניות, לא השקימו קום. אכלנו ארוחת בוקר וכשחזרנו לחדר גיל ראה את אחת מהן עושה התעמלות כשברקע אפליקציה צועקת עליה בגרמנית. מטריד.

נסענו דרומה על כביש החוף המערבי (כביש 6) לכיוון שמורת Punekaiki, אשר בה יש את ה-Pancake rocks – סלעים אשר התעצבו בצורה ייחודית ונראים כאילו הניחו אבן על אבן על אבן (או פנקייק על פנקייק).

הדרך הייתה יפה – עברנו על גבעות והרים ליד החוף, וניתן היה לראות ים יפה על רקע צוקי הרים ומאוחר יותר גם כמה סלעי פנקייק. הניוזילנדים הבינו שאנשים עוצרים באמצע הכביש כדי לצלם נופים אלה, ולכן הכינו נקודות תצפית מיוחדות בהן אפשר לעצור בבטחה ולהביט – מה שכמובן עשינו.

בדרך המשכנו במסורת של גידופים מקוריים למי שעקף אותנו (כמובן רק בינינו, לא באמת צעקנו על המכוניות). עצרנו גם בשוק יום ראשון של מוצרי עבודת יד, אבל לא ראינו בו משהו מעניין במיוחד.

לאחר עצירה במרכז המידע של ה-doc, החלטנו להתחיל בלהביט בסלעי הפנקייק – בטיילת הקצרה שיוצאת אל הסלעים הללו בחוף. אחר כך תכננו לעשות מסלול לאורך הנהר בשמורה, שעובר מתחת לצוקים עם אותם סלעים ייחודיים, שלוקח כ-5-6 שעות.

לגבי סלעי הפנקייק על החוף – זאת באמת תופעה מרשימה ויפה מאד, אבל תמונות כמובן אומרות יותר ממילים…

אחרי הטיילת עשינו הפסקת צהריים – פסטה עם רוטב מעגבניות וטונה, ויותם קצת תפס פוקימונים. אחר כך נסענו נסיעה קצרה למקום בו התחיל המסלול שלאורך הנהר.

המסלול לאורך הנהר היה יפה ומעניין מאוד. הנוף השתנה, ופרט לנהר שזרם לו בעצלתיים לידנו (בו עברו כמה קייקים מדי פעם), היו לידנו גם עצים מסוג שונה ממה שראינו עד כה. בכל פעם שהסתכלת למעלה, ראית את הסלעים האלה, שבצורת פנקייק, מביטים בך בחזרה. ללא ספק, מקום שכיף ללכת בו. באמצע הדרך היה גם גשר תלוי מגניב.

את הדרך העברנו בפטפוטים ויותם המשיך את ההרפתקה שלו עם גיל.
דיברנו גם על כלכלה. זה התחיל מהבדל המחירים שיש בין ניו זילנד לישראל. הדלק בניו זילנד משמעותית הרבה יותר זול, אבל הפירות והירקות הרבה יותר יקרים. חשבנו שבמדינה כזאת גדולה, עם כל כך הרבה יישובי פריפריה קטנטנים, העלאת המס על הדלק פירושה ניתוק כמעט מוחלט של המקומות האלה.
אחרי זה דיברנו על כלכלה שבה המדינה משלמת קצבה קבועה לכל האזרחים כדי שיוכלו להתקיים, ומה היתרונות והחסרונות של זה.

הרגשנו שקצת מאוחר, לכן החלטנו לעבור באמצע הדרך למסלול קצר יותר – באורך כ-3 שעות. המסלול הזה היה משותף לרוכבי אופניים, ואכן ראינו בו כמה פעמים קבוצה של 4 רוכבים. מה שאנחנו (וגם הם, כנראה) לא הבינו מראש, הוא שהמסלול החדש הזה כולל גם טיפוס על הר. הרוכבים עקפו אותנו, אבל באמצע הדרך עקפנו אותם שוב, כשאחת הרוכבות הציעה בחצי צחוק שתשלם לנו אם נרכב על אופניה עד הסוף.

לבסוף גם הטיפוס על ההר עבר, והגענו לירידה המבורכת, בה הרוכבים עקפו אותנו שוב. בסוף הירידה יצאנו מהשמורה והגענו לדרך עפר, שממנה המשכנו לדרך הראשית ובחזרה. בדרך גיל הספיק להכנס ולחקור את המערות שליד סלעי הפנקייק. יותם, שהגיע רק עם משקפי שמש אופטיות וללא פנס, לא כל כך ראה ולכן חיכה בחוץ.

בסוף חזרנו למכונית, לא לפני הפסקת קפה, ונסענו אל ההוסטל שלנו ב-Greymouth. הדרך המשיכה להיות יפה ומעניינת.

גריימאות' קרויה כך כי היא נמצאת על שפך נהר גריי. היא העיר הגדולה במחוז שגם קרוי על שמה. גדולה אך משעממת למדי – נראית כאזור תעשיה. כשהגענו להוסטל, ששמו תיבת נוח (Noah's Ark), ראינו שהוא אכן מעוצב עם אלמנטים מתיבת נוח. החדרים אינם רק ממוספרים, אלא לכל אחד מותאמת חיה. החדר שלנו למשל היה הפינגוין, ובו היו ציורי פינגוין על הקירות.

בעלת הבית סיפרה לנו שהוא קרוי כך כיוון שבזמן איזה שיטפון בעיר, אנשים ברחו לבניין שלהם, שנמצא מעט גבוה יותר משאר העיירה. היא גם חלקה עמנו את הגאווה הלאומית הניוזילנדית המוזרה שלה: לא אכפת לניוזילנדים מכלום, לדבריה, אבל פעם בעשור כשכן אכפת הם מראים לעולם מה זה. היא נראתה לנו קצת שמרנית, אבל חביבה מאוד. היא גם המליצה לנו על פארק מקומי, ומבשלת בירה מקומית. יותם גם התלהב מהכלב שלה, קוזמו, שהיה מבוגר אך מאוד מסביר פנים (וחמוד!).

הפארק המקומי King's Park, היה למעשה טיפוס של חצי שעה על גבעה תלולה ואגרסיבית (אך יפה), ובסופו תצפית על העיר. רעיון תמוה לפארק, אבל אם מקודם לא היינו בטוחים, אחרי הטיפוס ידענו בוודאות שמגיעה לנו בירה. בדרך שיחקנו את המשחק יש איש (או 21 ניחושים), שהיה נחמד.

לאחר הפארק הלכנו למבשלת הבירה Monteith's Brewery, והזמנו בירות מקומיות טעימות טעימות. יותם שתה בירה שחורה ומרירה יותר, וגיל שתה בירה בהירה ופירותית. שניינו היינו מרוצים מאד מהבחירות האלה. במבשלה תכננו את הימים הבאים בטיול והזמנו לינות לכל השבוע. חזרנו להוסטל דרך הסופרמרקט, ושם בישלנו לנו את מנת הדגל (שקשוקה) ואכלנו. היה נחמד שבהוסטל היו תבלינים זמינים אז יצא טעים במיוחד.

בלילה, גיל ארגן לנו שוב סדרת משחקי סיקרט היטלר – עם שתי גרמניות (אחת מהן קיבלה מגיל טרמפ באבל טזמן), שני ילדים בני כ-18 מדנמרק, ואוסטרלי אחד שגם ישן איתנו בחדר. כולם באו לטייל כאן. היה מאד מצחיק ונהנו מאד.

אחרי המשחק ישבנו ופטפטנו על השפות שכל אחד יודע, וכל אחד סיפר קצת על מה שהוא עושה כאן. הדנמרקים הם חלק מ-6 חבר'ה, שיצאו לפה לטייל אחרי התיכון, ועשו את כל הטעויות האפשריות בתכנון הטיול – מלפספס טיסה ולאבד מזוודות, ועד תשלום מראש למישהו מפוקפק שהיה אמור לקבוע עבורם כל מיני אטרקציות. שיהיו בריאים. הבחור האוסטרלי מטייל לבד, אבל נראה די חברותי וגם פחות בשוק. הבנות הגרמניות מטיילות פה בטרמפים, מה שקצת מקשה עליהן.

סיימנו את הלילה מאוחר, ושאר החדר שלנו כבר ישן. יותם מבקש לציין את הנחירות של אחד די מבוגר שישן איתנו בחדר – הן לא היו דומות לשום דבר אחר ששמענו בחיינו: מין שילוב של משאבת חמצן עם מקדחה. בכל זאת היינו מספיק עייפים אז נרדמנו מהר.