נחתנו באוקלנד בסביבות 7:15 בבוקר.
שדה התעופה לא נראה חדש או יפה במיוחד. הזכיר יותר את טרמינל 1 בשדה התעופה בן גוריון.

עוד במטוס נתנו לנו טפסים למלא. הרבה פרטים שקושרים הרבה משרדי ממשלה. פרטים אישיים, כמה זמן מתכוון להישאר, פרטי מכס כמו אלכוהול שמביאים או מזומן. החלק המשמעותי ביותר בטופס הוא החלק של המשרד להגנת הסביבה: האם אנחנו מכניסים אוכל, ציוד טיולים שנעשה בו שימוש, צמחים, ולמעשה כל מה שעלול לערער את הסביבה הביוגלית של ניו זילנד.
בטופס, בסרטון הדרכה, ובכל מקום בשדה תעופה מודיעים שיחפשו דברים שמנסים להכניס והכנס על מה שימצאו שלא הוצהר עליו הוא 400$ ניו זילנדי ( 1,000₪).

עברנו בביקורת דרכונים שהייתה די רצינית יחסית. שאלו אותנו לגבי הכסף שאנחנו מביאים, וכמה זמן נהיה וביקשו לראות את כרטיס הטיסה חזרה. כנראה שיש להם ניסיון עם ישראלים שהגיעו ולא רצו לחזור.
אספנו את המזוודות שלנו, ושמחנו לראות שאכן הכל הגיע בשלום. אנחנו יכולים להגיד שעד עכשיו אנחנו די מרוצים מקטאי. גם השירות, האוכל, העמידה בלוחות הזמנים, והמזוודות הגיעו.

התור האחרון היה התור לביקורת המזון. הוא היה די ארוך. לפנינו היו זוג חבדניקים שהצהירו על כל האוכל הכשר שהביאו איתם. היו כלבי גישוש שהריחו חלק מהמזוודות של המבקשים להיכנס, לראות שלא מכניסים משהו שלא הוצהר. כל מי שנכנס עובר תשאול מעמיק לגבי הדברים עליהם הוא מצהיר. היינו צריכים להסביר מה זה חלבה ושמחנו שקנינו את המתנה הזאת לג'ואן כאשר הכל כתוב באנגלית ורשום גם vegan friendly. אפילו על הנעליים שלנו שאלו אם השתמשנו בהן לטרקים במקומות אחרים למקרה שפיסת אדמה לא רצויה תיכנס לניו זילנד.
גם לאחר התשאול העברנו שוב את כל המזוודות בשיקוף ואכן ביקשו לפתוח את המזוודה בגלל צנצנות החלבה. הבודקת הסתכלה עליהן, התרשמה ואמרה שזה בסדר.
כתייר שחווה לראשונה את החיכוך עם הממשלה הניו זילנדית הייתה לי הרגשה כאילו למשרד להגנת הסביבה יש מקום של כבוד. כמו שאצלנו למשרד הביטחון יש קדימות וסמכויות להכל, כך בניו זילנד המשרד להגנת הסביבה זוכה למילה האחרונה.

הצלחנו להיכנס בשלום.
הדבר הראשון שרואים באולם הנוחתים הוא פסל ענקי של גמד משר הטבעות, שכנראה שימש לסט הצילומים.

כל האולם היה מאד נגיש לתיירים. כולם היו מאד אדיבים ורצו לעזור. נראה שהתיירות בהחלט חשובה להם. ניגשנו למשרד מידע ששם עזרו לנו גם לקנות כרטיס אוטובוס למרכז העיר. וקנינו סים מקומי של חברת spark, בתוך פחות מ-2 דקות אתה מאופס ויש לך אינטרנט.

לקחנו את האוטובוס למרכז העיר שעובר דרך Mount Eden ששם נמצא ה-airbnb שלנו. אני חייב לציין שזה כבר שינוי די גדול ביחס לרכבת המהירה של הונג קונג שלוקחת 24 דקות למרכז העיר, בעוד האוטובוס שלקחנו לקח שעה ועוד ירדנו בפרבר.

קשה להגיד מתי בדיוק נכנסים לעיר. כולה פרבר אחד ענק. כל הבתים בנויים מעץ. מזכיר מאד עיירות בצפון אמריקה רק שנוהגים בצד ההפוך.
אוקלנד נראתה לנו כמו ההפך הגמור של הונג קונג. עיר מרווחת מאד, ענקית, בתים נמוכי קומה, עם חצרות.

לצורך השוואה:
אוקלנד משתרעת על פני כ-1,103 ק"מ רבועים עם אוכלוסיה של כ-1,629,000 תושבים. כלומר צפיפות של כ-1,500 תושבים על כל קילומטר רבוע.
שטחה של הונג קונג הוא 1,108 ק"מ רבועים, ואוכלוסיתה מונה כ-7,449,000 תושבים. כלומר 6,722 תושבים על כל קילומטר רבוע.
כלומר הונג קונג צפופה כפי 4.5 מאוקלנד.
(הנתונים מויקיפדיה)

כשירדנו מהאוטובוס הופתענו לגלות כמה חם פתאום ונזכרנו שבעצם קיץ כאן.
הגענו ל-airbnb שלנו. המארחים שלנו השאירו מפתח. ב-airbnb היו 2 הדברים החשובים לנו ביותר: מזגן ווויפיי. מעבר לזה גם יש נטפליקס אז בכלל נחמד.

התארגנו, התקלחנו, החלפנו לקצר ויצאנו. למרות שהיינו שפוכים מעייפות החלטנו לנסות למשוך בלי לישון הכי הרבה שעות שאפשר כדי להסתכנרן עם השעון.
הלכנו למרכז העיר, מרחק של כ-35 דקות הליכה. במיוחד רצינו לראות איפה אנחנו צריכים להתייצב מחר כדי להירשם כנשואים.
האזורים הפרבריים כל כך גדולים עד שכמעט ולא נשארה עיר. גם בשעות הבוקר יחסית במרכז העיר היא הרגישה מנומנת. קשה להגיד שאוקלנד תוססת. היא ממש לא כמו תל אביב. אפילו רמת גן מעניינת יותר. אולי אפילו ראשון. אם הייתי צריך להשוות אותה לעיר בארץ הייתי אומר פתח תקווה או ראש העין.
באופן כללי גם מערכת הכבישים, התחבורה הציבורית, הבניה, הכל נראה קצת מיושן. גם העובדה שיש מלא חנויות דיסקים למוזיקה. כאילו הטכנולוגיה עוד לא הגיעה במלואה לחלק הזה של העולם. ואולי זה גם לא כל כך מעניין את הניו זילנדים. אולי הם יותר קרובים לטבע, יותר היפים.

לאחר שראינו את המשרד שחיפשנו הסתובבנו עוד קצת באזור. מהשלטים והמסעדות נראה שיש המון מהגרים ממזרח אסיה ובעיקר מסין. הלכנו לאכול במסעדת נולדלס סינית. התפריט היה ברובו בסינית, ותפריט מקוצר באנגלית עם תמונות. כל יושבי המסעדה נראה סינים אז זה נראה לנו מבטיח.
הזמנו נודלס, יותם עם טלה ואני עם עוף. המוכר (הוא לא היה בדיוק מלצר כי הוא עמד בדלפק) שאלנו אותנו אם אנחנו רוצים חריף אמרנו שקצת. קיבלנו מנה די גדולה של מרק נודלס עם בשר. רק מלראות את הפלפלים האדומים שצפו במרק היה ברור שהוא חריף. ועם זאת הוא היה גם ממש טעים! היינו מאד מרוצים.

בדרך חזרה עברנו דרך פארק והיו שם כמה בחורים שישבו ושתו בירה. אחד מהם ניגש אלינו וניסה להתחבר עם יותם, לשאול לשמו מאיפה הגיע. הוא היה די שיכור, ועוד בסוף הוא ביקש גם כסף לקנות עוד בירה. יותם הבריק בשליפה מהמותן שרק הגענו ואין לנו עדיין כסף מקומי, רק כסף הונג קונגי. האיש הקשה בכל זאת אז יותם נתן לנו כמה מטבעות של דולר הונג קונגי שגם ככה אין לנו מה לעשות איתם.
זאת לא הייתה הסיטואציה הכי נעימה, ואפילו קצת מאיימת, אבל זאת תופעה חברתית שלא יוצא לנו להיתקל בה ביום יום. כן, ראינו שיכורים, ראינו מקבצי נדבות, אבל שיכור באור בגן ציבורי זה לא משהו נפוץ כל כך.

חזרנו לחדרנו והלכנו לישון. היינו צריכים הרבה מאמץ ובעיקר הרבה אחריות של יותם כדי שנצליח לקום מהמיטה לאחר שתי שעות שינה.
גררנו את עצמנו החוצה והסתובבנו דווקא הפעם לכיוון דרום (רחוק יותר ממרכז העיר). עברנו במכולת קטנה לקנות קצת מצרכים.
לאחר מכן טיילנו ב- Mount Eden שהוא למעשה הר געש לא פעיל. מרכזו של ההר הוא מכתש שגם הוא כמו ההר עוטה מרבד שיחים נמוכים.

הטיפוס על ההר לא ארוך ובסופו יש תצפית מאד יפה עם העיר. לכל כיוון שמסתכלים אליו הפרבר הענק הזה נמשך עד האופק או עד הים.

המשכנו לטייל וירדנו מכיוון אחר. עצרנו עוד לקנות ירקות אצל ירקנית סינית מבוגרת, ועצרנו בבית קפה נחמד לשתות קפה כדי להחזיק את השעות עד הלילה.

יותם סיפר לי שהוא קרא על ג'ט לג שהסיבה שהוא קל יותר כשנוסעים מערבה, היא שזה כמו שמאריכים לך את היום הנוכחי, ואתה צריך לסחוב עוד כמה שעות. לעומת זאת, כשטסים מזרחה כאילו מקצרים לך את היום ואתה אמור ללכת לישון מוקדם כשאתה עוד לא רגיל להיות עייף.

חזרנו חזרה לחדר ואכלנו לנו מנה חמה שקנינו קודם.