אמ;לק – חתונה, מוזיאון וארגונים.

התעוררנו בסביבות 5:30 כי עוד לא הצלחנו לסדר לגמרי את השעון. התחלתי את הבוקר טיפה בבאסה כי קיבלתי ציון די נמוך במבחן שעשיתי שבוע שעבר, אבל לא נתתי לזה להשפיע יותר מדי.
עברנו קצת על מה הולך להיות בטקס החתונה. אכלנו ארוחת בוקר של טוסטים עם חמאת בוטנים ובננות. גיהצנו (לראשונה בחיי) את החולצות היפות שהבאנו, ויצאנו לעיר.

בחוץ ירד גשם דק מאד. קצת כמו שיש בלונדון אבל אין בארץ. מעין טיפות דקות וקלילות. ולא היה קר בכלל. עצרנו בבית קפה קטן (שוב בעלי המקום נראו מהגרים סינים), ויותם שתה קפה.

אחר כך המשכנו ללכת והגשם התחזק. כעת הוא היה דומה יותר לגשם בארץ – בסערות בחורף. זה כבר היה פחות נעים, אז חיכינו בתחנת אוטובוס שהגשם יחלש מעט. החלטנו לנסות לנסוע באוטובוס. עוד לפני שהבנו לגמרי איך זה עובד הקו שהיה טוב לנו בדיוק הגיע. עלינו עליו ברגע האחרון. כשנכנסנו שמנו לב שכולם משלמים עם הכרטיס דמוי הרב קו המקומי, ולנו אין כזה. רצינו לשלם לנהג במזומן, והוא פשוט שאל מאיפה אנחנו. כשענינו שאנחנו מישראל, הוא צחק ואמר שפשוט ניכנס. כל הנסיעה התלבטנו אם זה אומר שצריך לשלם בירידה, אבל כששאלנו שוב הוא אמר שהכל בסדר. זו דרכו של היקום לתת לנו מתנת חתונה.

הגענו קצת מוקדם לאיזור משרד הפנים אז הסתובבנו שם טיפה.

ונכנסו ל-warehouse (הגרסה הניוזילנדית למקס סטוק) כדי לברר מחירי אוהלים. לא מצאנו שם אוהל אבל הבטיחו לנו שיש בסניפים אחרים. אחר כך שאלנו בקבוצת המטיילים אם יש מי שרוצה למכור לנו אוהל יד שניה, ואחד העדים שלנו פשוט אמר שייתן לנו אחד במתנה לחתונתנו. התרגשנו מהמחווה.

עלינו למשרד הפנים. בכניסה עמדה פקידה מחויכת ששאלה אותנו מה מעשינו כאן. ענינו לה והיא הפנתה אותנו לאזור ההמתנה הייעודי לחתונות (שזה פשוט חלק מחדר ההמתנה הגדול של משרד הפנים). חשבנו על ההבדל ביחס למשרד הפנים בארץ. אומנם המשרד היה נראה הרבה יותר יפה וחדש ממשרדי קבלה ממשלתיים בארץ, אבל זה לא נראה ממוחשב בכלל. לא היו מספרים בתור ופשוט קראנו לאנשים בשמם כשהגיע תורם.
עד אחד שלנו הגיע קודם. הוא נראה בחור ממש נחמד. כבר בסוף הטיול שלו בניו זילנד לקראת חזרה הוא מצא זמן לבוא לעזור לנו.
חיכינו קצת לעד השני. הוא אמר שהם שניים שיבואו (צריך לפחות שני עדים כדי להתחתן). בסוף הם הגיעו 4. כל העדים היו קצינים בצה"ל, חלקם הגיעו הרגע לניו זילנד, וחלקם בדיוק סיימו את הטיול ועברו ליעד הבא.

ואז קראו לנו להכנס לחדר הטקסים. החדר היה פשוט אך רשמי – היו בו 3 שורות של כסאות לאורחים ולעדים, שולחן (עליו בעיקר חותמים על טופס הנישואין), וקיר אדום שמלפניו עושים את הטקס. וכמובן – אסור לשכוח – תמונה של המלכה. את הטקס ניהלה Fleur, פקידה חביבה וחייכנית, שבאמת גרמה לי ולגיל להרגיש בנוח. היא אמרה לנו להסתכל אחד בעיני השני, והציעה שנחזיק ידיים בזמן הטקס.

הטקס עצמו סטנדרטי וקצר (וניתן להוריד את הנוסח שלו ממשרד הפנים). הוא הלך ככה:

Good morning.
It is my pleasure to welcome you all here today to celebrate this marriage between Gil Melnik and Yotam Dikstein.
The law requires that each of you declare before me and at least two other witnesses that you are freely entering into this marriage and that you take the other person to be your lawfully wedded wife husband.
I will now ask each of you to make that statement. Gil Melnik, please repeat after me:
“I vow that I do not know of any legal objections to this marriage between myself Gil Melnik and Yotam Dikstein. I invite these persons to witness that I Gil Melnik take you Yotam Dikestien to be my lawfully wedded husband.”
Yotam Dikstein, please repeat after me:
“I vow that I do not know of any legal objections to this marriage between myself Yotam Dikstein and Gil Melnik. I invite these persons to witness that Yotam Dikstein take you Gil Melnik to be my lawfully wedded husband.”
I’ll now invite you to exchange rings:
Gil Melnik, please place the ring for Yotam Dikstein on his finger.

Yotam Dikstein, please place the ring for Gil Melnik on his finger.

Theses serve as a symbol of your love and the vows that you have made to each other; giving all that you are and all you hope to be. Gil Melnik and Yotam Dikstein, by the authority granted to me as Registrar of Marriages, I now pronounce you to be lawfully married as husband and husband. Congratulations.

אמנם הטקס היה מאוד תבניתי, ואמנם עשינו את כל זה רק כדי לקבל את המסמך, ואמנם אנחנו רוצים לעשות את החתונה האמיתית מול החברים והמשפחה – אבל אותנו הוא ריגש מאוד.

לאחר הטקס חתמנו על המסמך וגם העדים שלנו חתמו, ו-Fleur צילמה את כולנו. מאוד שימח אותנו שכל החבר'ה התנדבו לבוא ולעשות טובה לאיזה זוג שהם לא מכירים רק כי ביקשנו באיזו קבוצה. אנשים טובים.

אחרי כן, הזמנו את כולם לשתות באיזה פאב מקומי ושמענו מהעדים שלנו סיפורי צבא וסיפורי טיול (כיאה לשיחה עם חבורה של חיילים משוחררים בטיול של אחרי הצבא). יצאנו משם שמחים וטובי לבב ונפרדנו מהעדים שלנו לשלום.

אחרי זה עצרנו לאכול בעוד מסעדה סינית בדרך. הזמנו מה שהם קראו לו bunes, שהיה יותר דומה לדים סאם גדולים עם מילואים טובים.

התחלנו להתקדם לכיוון Auckland Museum, שבעצם נקרא עכשיו המוזיאון לזכר המלחמה באוקלנד כי הניו זילנדים רצו להנציח את חלקם במלחמות העולם. המוזיאון נמצא ליד אוניברסיטת אוקלנד, ובלב פארק רחב ידיים. בדרך אליו עברנו בכל מיני גנים, כולל ה-winter garden, גן מעניין שנמצא בתוך חממה.

כשניגשנו לקנות כרטיסים, דיברנו עם אחת הפקידות, כנראה כבת 50, שהתרגשה מהעובדה שבאנו מישראל. היא סיפרה לנו שהיא עבדה בקיבוץ חצבה בנגב. היא הראתה לנו גם את השליטה שלה בעברית עם מילים כמו "שלום", "מה נשמע" וכאלה. היא הייתה כל כך לבבית וחמודה. היא גם כמובן המליצה לנו מה כדי לראות במוזיאון. למרות שנראתה אירופאית לגמרי היא התייחסה למאורים כ-my people. אולי יש לה שורשים גם משם.

המוזיאון עצמו נחמד אבל לא מרהיב. החלק על התרבות המאורית והפולינזית היה מעניין מאוד. למדנו על ההיסטוריה שלהם ואיך הם הגיעו לניו זילנד, וראינו גילופי עץ של המאורים והרבה כלים שהם ייצרו.

מפתיע שיש תרבות מפותחת כל כך ללא המצאת הכתב. מעניין לראות את מסלול ההתפשטות של הפולינזים לאורך השנים. איכשהו ניו זילנד נשכחה בדרך והתגלתה רק לפני כ-800 שנה.

עוד מעניין ההשוואה בשפות בין השבטים הפולינזים באיים שונים. אפשר לראות כמה מילים לאותו דבר דומות יותר ככל שהאיים קרובים יותר.

החלקים האחרים של מוזיאון הרגישו פחות אותנטיים ולכן רק רפרפנו עליהם.

אחר כך הלכנו לשכור את הרכב שלנו, במקום לא רחוק המוזיאון. פקידת הקבלה מאד דאגה לנו מבחינת למצוא את הדרך חזרה לאיפה שאנחנו ישנים, ואיך נמצא את המקום בו אנחנו מחזירים את הרכב. זה נראה לי כמו גישה של פעם. היום כל אחד יכול לחפש בגוגל או וויז.

מסתבר שלנהוג בצד שמאל נהיה לא טריוויאלי בכלל, וזה קשה ומבלבל להבין לאיזה כיוון צריך להסתכל כל הזמן. מעבר לעובדה שהנהיגה בצד השני גם האוטו בנוי הפוך: הידת של הומשרים משמאל, והאיתות מימין, וכמובן ההילוכים וההנדברקס משמאל לנהג ולא מימינו. מאד מבלבל.

את הערב בילינו בעיקר בקניות ברשת שנקראת Pak'nSave שזה בעצם סופרמרקט גדול. וכן גם השלמנו ציוד כמו גזיה ושטויות. כבר היינו עייפים (כנראה מהג'ט לג ומירידת המתח), לכן אחרי ארוחת ערב קצרה פשוט קרסנו והלכנו לישון.