התחלנו את היום באוהל. יותם התעורר מוקדם (בערך בארבע וחצי), וגיל נשאר לישון עד מאוחר (בערך שש). התארגנו, אכלנו ארוחת בוקר וגם יותם הספיק להתקלח שוב בבריכות החמות, ואז יצאנו ישר לכפר המאורי Te Puia.

הכפר המאורי הוא בעצם פארק גדול, שיש בו גם תופעות גיאולוגיות מעניינות וגייזרים, וגם מייצגים של התרבות המאורית. כשנכנסנו שמחנו לגלות שיש הנחה למי שישן בקאמפ איפה שאנחנו ישנו.
הגענו יחסית מוקדם והצטרפנו להדרכה של מדריך של הפארק. היינו קבוצה מאד קטנה: זוג עם ילד מסינגפור, זוג מאוסטרליה ואנחנו.
המדריך היה מאד נחמד ומעניין. הוא בעצמו מאורי וניכר שיש לו תשוקה אמיתית למסורת המאורית. זה היה שינוי די משמעותי לקבל מדריך מקצועי לעומת המדריך בהוביטון שנמשע כמו נער בעבודת קיץ. הוא הסביר לנו על שם המקום בשפה המאורית (כל המילים מאד קשות להגיה)

הוא לקח אותנו לראות את הגייזר,

את בריכות הבוץ – בגלל החום והלחץ מפנים האדמה הבוץ קופץ.

הוא הראה לנו את הקיווים שגדלים בשבי בפארק. היה קצת קשה לראות כי זה מאד חשוך בגלל שהקיווים פעילים רק בלילה.
הוא מאד התעניין בנו וגם אנחנו בו.
מסתבר שהוא בן לשני שבטים (אחד מכל הורה). הוא למד את השפה בבית ספר מאורי. שאלנו אותו לגבי החגים בתרבות המאורית וכשהוא חשב על זה הוא אמר שאין וזה מעציב אותו. יש להם ציון של השנה החדשה שקורה באפריל כאשר מופיעה איזשהי מערכת כוכבים.
חשבנו על זה שיכול להיות שתרבות שהכלכלה המסורתית שלה לא נסמכת על חקלאות, כנראה שיש לה פחות מועדים מיוחדים במהלך השנה.

לבסוף, הוא לקח אותנו לבית ספר לאומנות מאורית – גילוף בעץ, פיסול באבן (ג'ייד) ועצם לוויתן ואריגה.

וכמובן נפרדנו מהמדריך שלנו עם תמונה בסגנון ריקוד האקה

אחר כך הלכנו למופע המאורי. הוא התחיל ב-"תצוגת תכלית" של הלוחמים המאורים, טקס בו המאורים הציגו לראווה את הנשקים והיכולות שלהם.

אחר כך נכנסנו למבנה של ההופעה, שדומה למבנה המאורי המסורתי שראינו במוזיאון. המשך ההופעה היה מערבי למדי, הם שרו שירים מאורים אבל בלחן מערבי ועם גיטרות.

אבל לבסוף הם ביצעו את ההאקה – ריקוד הקרב המסורתי המאורי שנועד להפחיד את האויב. הם העלו אותנו לבמה ולימדו אותנו את הריקוד. לצערנו (למזלנו) אף אחד לא נשאר לצלם זאת. מסתבר שזה יותר מסובך מה שזה נראה – גם להוציא לשון וגם להרחיב את העיניים.

אחרי כן, סיירנו בפארק בעצמנו, וראינו מעיינות חמים (שמעלים אדים), מרבצי גופרית וסיליקה, בריכות בוץ נוספות, ואף בעיין אדים שבו מבשלים אוכל מאורי מסורתי. על כל דבר היו הסברים שקישרו את התופעה הגיאולוגית לתרבות המאורית (השם, אגדה סביב המקום). חשבנו על הבחירה המסוימת הזאת, ובאותה מידה היו יכולים לעשות את הפארק מדעי יותר. עדיין, נהנו מאוד להסתובב בו.

אחרי זה הלכנו לאכול צהריים בסאבויי, תדלקנו, קנינו לי כובע ויצאנו לכיוון Rainbow Mountain – הר הקשת בענן!

זה הר גבוה מאוד שמטפסים לפסגתו ושם יש תצפית של 360 מעלות על כל הסביבה. בטיול הזה שמענו צרצרים (שילוו אותנו גם בהמשך) כמעט לכל אורך המסלול.

זה היה נחמד גם שכל כמה מאות מטרים הסתתרה תצפית יפה נוספת על ההר או הסביבה. גם שם יש מעיין חם ובריכת מים חומצית (מהמינרלים שעולים מהאדמה).

בפסגת ההר פגשנו את הריינג'ר – שומר הפארק – הוא הסביר לנו קצת על הסביבה. שאלנו אותו לגבי עצי האורן שרואים בנוף, והוא סיפר לנו שאילו עצין מיועדים לכריתה והרחיב גם על כל אופן הגידול שלהם. מסתבר שזה תהליך שלוקח 30 שנה מרגע השתילה לכריתה. לא משקים אותם בכלל כי יש מספיק גשם. בסוף העצים האלה משמשים לבנייה בניו זילנד ומיוצאים ברחבי העולם. היה מרתק.

בתמונה הבאה אפשר לראות את הקרחות יער המסודרות של עצים שנכרתו:

הוא צילם אותנו והוא יעלה אותנו לדף הפייסבוק של האתר. לצערנו לא הצלחנו למצוא את התמונה.

ירדנו חזרה למטה ונסענו חזרה לכיוון רוטורואה. המקום שרצינו לישון בו לא היה מצויד דיו, אז חזרנו העירה. הכל היה מלא בגלל סוף השבוע הארוך ובסוף מצאנו חדר ישן בטריילר (במחיר מופקע). היינו עייפים אז לא עשינו הרבה והלכנו לישון.