אחרי שנת לילה טובה, התחלנו להתקדם לכיוון אגם Tarawera במטרה לעשות את ה-Tarawera trail. ה-Tarawrera הוא אגם שכמעט בכל צדדיו מוקף יערות ג'ונגל.

הטרק הוא לא מעגלי ומסתיים באחד החופים היפים של האגם. לכן היינו צריכים מראש להזמין שאטל שיקח אותנו בסוף הטרק לתחילתו – איפה שהחנינו.

בהתחלה הגענו למרינה קטנה באגם שחשבנו שמשם מתחיל הטרק. הסתבר שהדרך מהמרינה שמתחברת לטרק סגורה. לכן היינו צריכים לנסוע קצת חזרה להתחיל את הטרק ממקום אחר. לא היינו כל כך בטוחים אם אנחנו במקום הנכון ואיך עובד השאטל. למזלנו פגשנו שם משפחה גרמנית מאד נחמדה שאמרו לנו שזה המקום הנכון וגם הם הזמינו עם אותה חברה את השאטל. אז עכשיו היינו בטוחים ויכולנו להתחיל בראש שקט.
מעניין לציין שבניגוד למה שחשבתי על משפחות גרמניות, הם היו אמא, אבא ושלושה ילדים קטנים. אך מסתבר שרק האמא יצאה לטרק, והאבא נשאר לשמור על הילדים.

הדרך הייתה מאד יפה. ברובה רואים ג'ונגל ניו זילנדי. הרבה עצים צפופים ומטפסים, אפילו האבנים מצופות בטחב. ראינו כמה פרחים יפים.

כמה חרקים בדרך.

וכמובן שלחלקים גדולים שומעים את הצרצרים מלווים ברעש מחריש (ראו סרטון בפוסט הקודם).

לחלקים מסויימים נגלה האגם והגדות האחרות והנוף מאד יפה.

תוך כדי ההליכה יותם סיפר הרבה על ספר פנטזיה שהוא קרא שנקרא מחזור שער המוות. והיה מאד מעניין לשמוע על העולם העשיר בו.
בשלב אחר גיל שיחזר ליותם את עלילת הסרט יורוטריפ סצנה אחר סצנה, אבל לא הספקנו הרבה בזה.

בדרך גם פגשנו הרבה מטיילים.
היו שם המון נשים שעשו את הטרק הזה בריצה. נראה שזה ממש ענף תחורתי. רובן היו בגילאי 35-45. אבל איתן אי אפשר כל כך לדבר.
היו גם זוג ניו זילנדים שסיפרנו לנו שהסיבה שיש סופש ארוך היא כי מציינים את יום השנה להווסדות אוקלנד. לכן הרבה משם באים לסופש ארוך באזור Rotorura.
פגשנו עוד זוג ניו זילנדים שגרים ממש קרוב. די הופתענו שמקומיים הולכים בעצמם למקומות כאלה. הם היו מאד נחמדים ופטפטנו איתם באחת העצירות. הם גם מאד התעניינו בנו.
פגשנו גם זוג צרפתים לקראת הסוף.

לכל אורך הטרק אנשים מאד נחמדים אליך. יש איזשהי שותפות גורל מאד מקרבת כשאתה רואה מישהו אחר באותו טרק. תמיד אומרים שלום ומה נשמע גם לזרים גמורים.

בסוף הגענו לחוף האגם שנמצא בלב מפרץ כמעט עגול שמחובר לאגם. הנוף מסביב כמובן ירוק מאד, והר איד מתנוסס ממזרח הרבה יותר גבוה מסביבתו. היו באגם אווזים ששטו בקרבת החוף. הרבה מאד משפחות עם ילדים הגיעו לחוף באמצעות סירות פרטיות.

נראה שזאת באמת הדרך היחידה להגיע לחוף (או דרך הטרק). ולכן גם השאטל שלנו חזרה היה למעשה סירה.
אכלנו שם ארוחת צהריים משימורים. הסתובבנו קצת. גם שם יש זרם מים חמים (שמעלה אדים) בגלל הפעילות הגעשית וממש מרגישים את זה במים. אגב לכן הוא נקרא hot water beach.

הפלגנו חזרה עם השאטל. הרבה מהחברים שפגשנו בדרך הפליגו איתנו. היה נחמד לשוט באגם אותו ראינו כל היום, והנוף מלב האגם אל ההרים והאזור של הטרק היה מרהיב.

כשחזרנו למרינה הייתה אמורה להיות הסעה חזרה לחנייה, אבל בגלל שלא היה הרבה מקום, החליטו שלוקחים רק את הנהגים. יותם נסע והביא את האוטו בזמן שגיל הזמין לשנינו קפה. אחרי מנוחה קצרה נסענו לקמפסייט שלנו (Tongariro Holiday Park).

הנסיעה לקמפסייט הייתה ארוכה. את חלקה כבר הכרנו מכל הנסיעות הלוך וחזור מרוטרואה. אחר כך הדרך הייתה חדשה, אבל נהנינו מאוד מהנוף. בדרך הספקנו אפילו לשמוע שני פרקים של הפודקאסט "מובן מאליו" מאת דורון פישלר: על פיראטים ועל מוסד הנישואין. ידעתם שהמושג של טבעת אירוסין הוא בכלל קמפיין פרסום מוצלח מאוד של חברת יהלומים? דרך מעניינת להעביר את הנסיעה.

עצרנו בסופרמרקט New World בעיירה Turangi וקנינו עוד קצת צידה. עוד לא פתרנו את ארוחות הבוקר כאן, אז החלטנו לנסות להכין שיבולת שועל מומתקת בסירופ מייפל בתוספת פירות יבשים ושקדים (ארוחה שכל כולה ציון טו בשבט שאך רק עבר). מה שלא חשבנו עליו זה שבגלל שאנחנו נוסעים קצת יותר לאט ממה שגוגל מפות מצפה, בעצם אנחנו נאחר את הצ'ק אין.

לשמחתנו, למרות שאיחרנו, בעל הבית הסכים להכניס אותנו לקמפסייט ולהביא לנו את קוד הכניסה. בקמפסייט פגשנו זוג ישראלים שגם באו לעשות את הטנגרירו. הזוג החליט לבקר פה לשנה (הם השיגו ויזות עבודה לחורף), ואחר כך הם מתכננים לחפש מדינה להגר אליה באירופה. יש לי הרגשה שעוד נראה אותם בטיול…

ארוחת הערב שלנו כללה שקשוקה מעגבניות של קופסת שימורים שיותם בישל, אבל היינו רעבים אז לא הרגשנו את השימורים. בסוף הארוחה, הכנו את הצידה שלנו למחר – נודלס וביצים קשות יחד עם פירות, ירקות, שקדים, וחטיפי אנרגיה.

הקמפסייט הזה הרבה יותר מצויד מהקודם. יש פה הרבה כלי בישול והכל הרבה יותר נקי. זה מגיע גם עם העובדה שבעל הבית תולה את החוקים בכל פינה, ושם המון שלטי אזהרה לבל נעבור אותם.

בנוסף יש פה הרבה יותר מטיילים ופחות משפחות. בקיצור – מקום נחמד.

הלכנו לישון באוהל שגיל פתח לנו, נרגשים לקראת מחר.