התעוררנו בשש בבוקר ובלי להשתהות התחלנו להתארגן לקראת הטרק שלנו – Tongariro Mountain. הסיבה שמיהרנו היא שיש שאטל שהזמנו שלוקח אותנו מהחנייה שבסוף הטרק לתחילת הטרק, ונתבקשנו להגיע לנקודה הזאת בשבע בבוקר. למזלנו, היינו חכמים ואת הצידה הכנו כבר אתמול.

נסענו לחנייה של הטרק, שם קיבלנו מפה שלו שהייתה גם כרטיס העלייה לשאטל.

הנהג סיפר קצת על הטרק אבל לא שמעו את הצעקות שלו מבעד לרעשי הנסיעה והמבטא הכבד. כולם היו מטיילים כמונו מכל מיני מקומות בעולם, בערך באותם גילאים. זה הרגיש קצת כמו לנסוע בטיולית לפני מסע.
הטנגרירו הם בעצם קבוצה של כמה הרי געש, שהיו פעם הר אחד עד התפרצות כלשהי.
כמו כל דבר בעולם שלנו, גם המסלול כלל שלושה חלקים: העלייה על הר הטנגרירו, אזור הפסגה, והירידה מההר.

העלייה החלה מתונה, ועברנו בנוף סלעי מאוד אך עם נחל שעובר מתחת לרגלנו. מי שרצה לעשות עיקוף קטן הגיע לפינת חמד – Soda Springs (סימן לא רשום). הנוף באזור הזה טיפה הזכיר את רמת הגולן. אדמה בזלתית שחורה ולפעמים אפורה יותר.

אחר כך העלייה נהייתה תלולה יותר. בחלק ממנה היו מדרגות אך חלק היה רק מדרון. הרוח בפסגה הייתה חזקה והרגשת שאתה כמעט עף. למזלנו מזג האוויר היה קיצי וישראלי, לכן לפחות הרוח לא קיררה אותנו יותר מדי. מהפסגה – נוף יפה לאגם הסמוך Taupo, ורואים ממנה גם את צלע ההר – שצבועה בצבעי חום ואדמדם.
עברנו במעין מכתש. האזור הזה הזכיר יותר את הנגב. אדמה צחיחה בלי שום דבר מלבד אבנים והרים. באזור הזה כאשר אתה עובר מתחת להר הגעש העצום, ואתה רואה את המשך השביל מרחוק עם אנשים אחרים שנראים כמו נמלים, אתה מרגיש כל כך קטן ביחס לטבע.

לאחר מכן הייתה ירידה תלולה אל אזור בפסגה שנקרא Emrald Lakes. האגמים היו מרהיבים, באמת הרגישו כמו אבני חן על ההר, במיוחד כשכל הסביבה עדיין צחיחה. כל אגם בצבע קצת שונה בגלל המינרלים הוולקנים שבקרבת ההר. אגם אחד קטן היה בצבע תכלת והשפה שלו מעוטרת באבנים צהובות.
אגם גדול יותר היה כחול וסביבו גדל עשב ירוק אדמדם שבכלל הוסיף לקומפוזיציה.

כיאה לפסגת הר געש היו גם כמה פינות בהם יצאו אדים שהריחו כמו גופרית, והיו סלעים שצופו במינרלים צבעוניים שעלו מהאדים האלה.

הירידה מהפסגה הגבוהה ביותר – ה-Red Crater – לאזורים האחרים הייתה מפחידה, כי זה היה מדרון תלול שאיננו סלול, וכזכור בפסגה הרוחות חזקות מאוד.

עם זאת, יתר הירידה מההר, שגם נמשכה כשלוש שעות, הייתה הרבה יותר מתונה. היא התחילה מדרך פתלתלה בה ראו נוף מרהיב לאגם Taupo. בחלק זה צמחו כמעט רק עשבים חצי יבשים. אבל אחר כך, ככל שירדנו והדרך התיישרה, השיחים גבהו ועלו, עד שאת סוף הטרק עשינו בתוך יער, כשנחל שוצף ליידנו. סיימנו את הטרק מותשים אך מרוצים מעצמנו.

בטרק ראינו המון מטיילים, מהמון מדינות שונות. למעשה זה הרגיש קצת המוני, כי לאורך כל המסלול ראינו עוד ועוד אנשים. הגרמנים היו הדמוגרפיה השלטת, אבל גם ראינו מטיילים ממקומות אחרים. פגשנו גם את הישראלים מההוסטל, שזיהו אותנו היום מהפוסט בפייסבוק בו חיפשנו עדים לחתונה. דיברנו איתם קצת.

לאחר הטרק ירדנו העירה ל-Turangi כי רצינו להגיע לתחנת ה-i-site הקרובה, אך היא הייתה סגורה. חשבנו לאכול איזו גלידה או לשתות קפה שהרווחנו ביושר, אך כל בתי הקפה היו סגורים גם הם. העיר – עיר רפאים. אחרי קצת שוטטות מצאנו פיצריה פתוחה, בה ישבנו, קצת גלשנו באינטרנט ואכלנו פיצה כמובן. גיל הגדיר אותה היטב – הפיצה הבינונית ביותר שנאכל אי פעם.

דיברנו קצת עם ההורים, אחרי שלא הספקנו אתמול, ועלינו חזרה לקמפסייט שלנו ליד ה-Tongariro ללילה שני. כשהגענו, היינו מותשים מהיום ורצינו לנוח אך אכלנו קצת, התקלחנו וכתבנו את מה שעבר עלינו. מחר נעשה יום יותר רגוע.