את הבוקר התחלנו יחסית לאט בהתארגנויות. אכלנו ארזנו ונסענו.
התחנה הראשונה שלנו הייתה העיירה Taumarunui שנראתה די דומה ל- Turangi שהיינו בה אתמול. ממש קטנה ושכוחת אל. עצרנו ב-information center לקבל קצת פרטים על ההמשך. היה שם בחור צעיר שעזר לנו המון. שיגענו אותו הרבה גם בלסגור את הדברים ליום-יומיים הקרובים, וגם להזמין את המעבורת לאי הדרומי ואיזה טרק גדול שמחכה לנו בהמשך. אני מניח שהעסקנו אותו רוב המשמרת שלו, וגם ככה חוץ מאיתנו לא היה כמעט אף אחד במקום.
ה-information centers עובדים כך שכל אחד מהם בקיא בסביבתו הקרובה. הוא היה צריך להתקשר להרבה מרכזים אחרים ורחוקים יותר ולברר לנו פרטים. הוא היה ממש ממש נחמד, והוא מילא את הפרטים שלנו בכל כל כך הרבה מסמכים שבסוף הוא זכר את השמות שלנו.
הודנו לו מאד והבאנו לו מתנה קטנה מהארץ: מחזיק מפתחות עם חמסה, והסברנו לו שזה סימן של מזל. הוא כל כך שמח.

אחרי זה הלכנו להמיר כסף בבנק הקרוב. בדקנו בשני בנקים בעיירה והלכנו בסוף לאחד שהרגיש יותר כמו סניף דואר בארץ.

אחרי זה יותם שתה קפה באיזה מקום קטן שבעיקר התמחה בארוחת של עוף מטוגן בכל מיני צורות. זה היה נראה לא טעים בכלל, אבל רואים לקוחות מאד שמנים נכנסים ויוצאים.

לאחר מכן שיחקנו טיפה בפוקימון גו והלכנו לכיוון מכון. ואז ראינו כמה נערים בצד עם הפלאפונים שלהם. לא היה אפשר לטעות, גם הם במשחק. ניסינו לעשות איתם רייד אבל כולם היו ברמה נמוכה אז לא ניצחנו. הוספנו אותם כחברים במשחק.

אחר כך המשכנו לנסוע מערבה. נסענו דרך ההמלצה של גוגל, והדרכים היו ממש גרועות. הרוב היה כבישי עפר כבושים אבל לא סלולים. יותם נהג בזהירות ובאומץ בדרכים הפתלתלות והלא סלולות האלה.
עשינו עצירה לאיזשהו מפל מים שנמצא באזור. הוא נקרא Mount Damper Falls. היו שם רק עוד 2 מכוניות. זה מקום כל כך נידח על הדרך. פגשנו שם זוג קנדים שגם בדיוק הגיעו, וגם תהו אם הם הגיעו למקום הנכון. הסתבר שהם הגיעו מ-New Plymouth, וישנו איפה שאנחנו הזמנו חדר. הם ציינו שאין הרבה Crazy People (כך במקור), ושהכוונה לאנשים שעושים מסיבות.

הדרך למפל עברה דרך חווה של מישהו, ובשדה שלו היו כמה כבשים חמודות. כשמתקרבים אליהן, הן בורחות ממך בהליכה כעדר. אחר כך הגענו למפל. שווה או לא? תשפטו בעצמכם. אומרים שבחורף הזרימה חזקה יותר, והוא יותר מרשים.

הדרך חזרה הייתה כבר סלולה ברובה, שמענו את הפודקאסט "חיות כיס" שדיברו על כישלון. שמנו עוד פודקאסט מעניין של יובל מלחי על חרם היהודים בארצות הברית על קוקה קולה של שנות השישים, ופודקאסט ארוך יותר של עושים היסטוריה של רן לוי על "חווה המיטוכונדריאלית" – תיאוריה בביולוגיה על תיארוך של התפצלות מינים על פי ה-DNA של המיטוכונדריה שלהם.

הגענו לניו פלמט', וכבר העיר מצאה חן בעינינו. החנויות והמסעדות פתוחות בשעות הערב (!). ההוסטל שלנו נמצא מול הים, וליד ה-i-site המקומי. בחדרנו ראינו סימנים של ישראלי (תיק סנדלי שורש, ספר של עמוס עוז), ופגשנו גרמני בשם לאון, שבא לטייל באזור.
ההוסטל לא היה מתוקתק כמו המקום האחרון ששהינו בו אבל הייתה אווירה משפחתית. כולם מאד נחמדים אחד לשני.
אנחנו אומנם חולקים את אותו החדר עם עוד 4, במיטות קומותיים, אבל לפחות יש לנו מזרון ומזגן.

איך שעשינו צ'ק אין הפקיד (או בעל המקום) נתן בנו מבט קצר ושאל Israelis? וכמובן כמו כל הישראלים (הוא ציין), שילמנו במזומן.
התמקמנו ויצאנו לטיול קצר בטיילת שמשתרעת לאורך הים. הצלחנו לראות אפילו כלב ים שהחליט לנוח מתחת לגשר. גיל צילם ואף שיתף את התמונות לתיירת שלא הצליחה לצלם אותו.

אחרי הטיול הקצר עשינו קפיצה לסופר וחזרנו להוסטל לבשל ארוחת ערב – גיל הכין את מנת הדגל שלנו: שקשוקה עם טונה.

בהוסטל פגשנו הרבה חבר'ה נחמדים: עוד גרמני בשם סיימון, רופאת עיניים צרפתיה מקטלוניה הצרפתית, וגם הישראלים הנוספים בהוסטל – מסתבר שאנחנו חמולה פה.

בערב גיל רצה לארגן משחק של סיקרט היטלר. מי שרצו לשחק היו הישראלים ושני הגרמנים שלנו, שכנראה עברו את שלב רגשות האשם… הם אמנם היו מתחילים אבל המשחק זרם והיה כיף. פתאום נהיה מאוחר, אז הלכנו לישון – מתרגשים לקראת מחר.