הבוקר, גיל התעורר מוקדם כדי להתקשר לסבתו בריל – כי בארץ היה שישי בערב. יותם הספיק לישון עוד שעה. בארוחת הבוקר דיבר איתנו איזה ישראלי מבוגר, שמטייל פה בוולינגטון בערך שבוע – ושבמסגרת טיולו ביקר גם באוקלנד וסידני.

מיהרנו לקראת הדבר הראשון שקבענו להיום – סיור ב-Weta Workshop. מדובר בסיור בחברה שבונה אביזרים ואפקטים (ממוחשבים ואמיתיים) לסרטים. בין היתר הם עשו את סרטי שר הטבעות וההוביט, הרוח במעטפת (Ghost in a Shell), אווטאר ועוד הרבה. בסיור ראינו איך באמת בונים אביזרים כאלה, משלב העיצוב ועד התוצר הסופי, והשתכנענו שזה המקום המושלם לגיקים לעבוד בו.
דבר אחד מעניין שסיפרו לנו היה הצד המשפטי של הסטודיו. כל מה שמעצבים ומכינים עבור סרט מסוים שייך לסטודיו, ואסור להם להשתמש באותו עיצוב פעמיים. גם אם יצרו עיצוב שלא השתמשו עבור סרט אחד, אסור להם להשתמש בו עבור סרט אחר.
למשל מסתבר שסרטי שר הטבעות וההוביט שייכים לבעלי זכויות שונים, לכן נאלצו לעשות עיצובים שונים עבור סרטים אלה.

סיפרו גם שמיקרוסופט פנו אליהם בבקשה להכין אביזרים לסרט המבוסס על משחקי halo. לראשונה בתולדות Weta הם היו צריכים לייצר רכב ממונע שיכול לנסוע שנראה כמו במשחקים. אך לאחר הרבה עבודה החליטו לבטל את ההזמנה, אז שילמו להם על העבודה אבל הסרט לא יצא. הרכב נשאר וסיפרו לנו שזוג שעובדים ב-Weta השתמשו בו כרכב חתונה.

עוד היה מעניין לשמוע על הנפח שלהם (אשכרה נפח שמייצר חרבות). יש כמה סוגי חומרים שמשתמשים לחרבות: polished steel שנראה הכי טוב שמשתמשים בו לצילומים קרובים, חרבות אלומיניום שיותר קל ומהיר לייצר ונראות בסדר במרחק סביר, וחרבות פלסטיק שמייצרים בכמויות לשוטים רחוקים של קרב גדול.

בסוף הסיור היה מקום עם אביזרים אמיתיים מהסרטים. גיל נלחם שם, להלן:

אחר כך היה לנו סיור המשך במקום בו מצלמים את הסדרה Thunder Birds are go – חידוש לסדרה Thunder Birds משנות השישים. הסיור היה פחות מרשים מהקודם, אבל עדיין נהנינו מאוד לסייר בסט: בסדרה בונים סטים מיניאטוריים אמיתיים, אך הדמויות הן אנימציה.
הוא סיפר על טכניקת המסך הירוק ההפוך: הסט שבונים אמיתי, אבל מדפיסים מינאטורה תלת מימדית של הדמות, ממקמים אותה בסט, ובאמצעותה אפשר להנפיש בצורה טבעית יותר את הדמות הממוחשבת.
דבר אחד יפה שראינו, זה שמחתיכות של זבל ודברים אקראיים (עטים, שפורפרת דבק, מסחטות לימון, לוחות ומעבדים של מחשב) אפשר לבנות סצינות מאוד משכנעות (וזולות).

חזרנו חזרה לאיזור ההוסטל, ואת ארוחת הצהריים שלנו אכלנו בגן "יד לבנים" המקומי, כלומר האנדרטה לזכר המלחמה. הנה משהו שצריך לדעת על הניוזילנדים – ממש ממש חשוב להם שנזכור שגם הם השתתפו במלחמות העולם – במיוחד בראשונה. אולי כי הם שמחים שהעולם שיתף אותם במשהו, אולי כדי שניקח אותם ברצינות. לא ברור. בכל מקרה, בכל מקום יש אנדרטאות למלחמות האלה. באנדרטה הספציפית הזאת היה פסל יפה (שגם נעשה ב-Weta) של שני עצים שמתחברים בעלים שלהם, ומזוית מסויימת ניתן לראות סילואט של חייל.

אחרי שחזרנו להוסטל לנוח קצת, יצאנו לכיוון Te Papa – המוזיאון הלאומי של ניו זילנד. בדרך עברנו ברחובות הראשיים של העיר שוב, ובאיי-סייט. הסיבה שעברנו באייסייט זה כדי לקבוע איפה נישן למחרת. מתלמד ספרדי חובבן ניסה לעזור לנו למצוא מקום בנלסון, אבל הוא היה פחות עוזר מבדרך כלל – והחלטנו לנסות להזמין לבד בערב.

המוזיאון הלאומי היה נחמד אך לא מדהים. ראינו תערוכה מזעזעת על החלק הניו זילנדי במלחמות העולם. מזעזעת כי הם התייחסו למלחמה כמו "הרפתקאה" וניסו לשוות לה נופך רומנטי. מי שחווה מלחמות גם בימינו לא היה בונה אותה כך.
מה שכן היה מרשים בתערוכה הוא בובות ענק של חיילים ספציפים שהיו סופר ריאליסטיות, גם הן נבנו ב-Weta Workshop. הן היו בהגדלה של בערך פי 2.5 מגודל אדם רגיל, והיו מוקפדות עד הפרטים הקטנים ביותר, כולל אגלי זיעה ושערות זיפים.

עוד תערוכה שראינו היא על ההיסטוריה של ניו זילנד. בפסקה אחת היא הולכת כך: המאורים באו ושרפו הרבה יערות. האירופאים באו ושרפו עוד יערות וגם נישלו את המאורים. הרבה זנים נכחדו. עכשיו כולם מתחרטים.

לבסוף, היו שם עוד כמה תערוכות מושקעות: על התרבות המאורית, על ההגירה לאי, ועל החי והצומח.
נראה כי אין ממש "עם ניו זילנדי". זה פשוט אוסף של אנשים שהם או אבותיהם החליטו להתיישב במקום הזה מטעמים כלכליים. כל ניו זילנד נקראת על שם חברת הנדל"ן שיישבה את הקרקעות האלה.
לזכותם יאמר שהם כן קלטו הרבה מהגרים לאורך השנים, במיוחד לאור משברים במקומות אחרים בעולם.

המשכנו לטייל באיזור הנמל. יותם שתה קפה ופתחנו קצת פוקימון גו.

בדרך חזרה ראינו מוזיאון אומנות שהיה 20 דקות לפני סגירה. הכניסה הייתה חינם, אז נכנסנו וראינו כמה מיצגים מהר: וידאו ארט מוזר של אומנית סינית על קידמה ורוחניות, מיצג אומנותי אינטראקטיבי של כלי הקשה ופסל ענק העשוי מצינורות. היה מעניין מאוד – הגלריה נראתה איכותית וחבל לנו שלא השקענו בה זמן רב יותר.

במייצג כלי ההקשה יכולנו לשבת על כיסאות מיוחדים שעיצבו כדי שיעשו צלילים מוזרים.

מייצג הצינורות היה במיוחד מעניין. כל החלל כמעט היה מלא בצינורות כסופים אחידים. בנקודות מסויימות הוא שימש לדברים אחרים. פעם בתור ברזל של מיטת קומותיים, פעם בתור מתלה לוילון מקלחת, כרגל לשולחן בבר או בית קפה, ככניסה לסופר עם עגלות או כמוט שנאחזים בו באוטובוס.

חזרנו להוסטל דרך רחוב קובה הנחמד מאתמול, ביקרנו בשתי חנויות ספרים והלכנו לשתות בירה באיזה מקום ליד ההוסטל. לוולינגטונים יש קטע שהם שמים פופים על הדשא ליד הפאב ולוקחים את הבירה לשבת שם בשמש. גם אנחנו נהגנו כוולינגטונים ועשינו זאת עם זוג בירות מקומיות נחמדות.

רמזור ירוק להולכי רגל ברחוב קובה:

נהיינו רעבים אז שבנו להוסטל והכנו שקשוקה (שכבר נהייתה מאכל שגרתי ברפרטואר בישולי השימורים שלנו). דיברנו שוב עם הישראלי מהבוקר. הוא סיפר לנו שהוא שהיה חרט וכרסם בתעשיה הצבאית לפני שיצא לפנסיה. יש לו קרובים מצרפת ומסתבר שהוא מכיר את הקרובים של יותם. הוא מטייל בכל העולם, אבל חשבנו על זה אחר כך שסוג הטיול שלו לא היה מוצא חן בעינינו כי הוא מאוד מוכוון אטרקציות וערים. הוא גם מטייל לאט – עושה משהו חצי יום ונח. אנחנו צריכים קצב מהיר יותר. בכל מקרה, היה לו סיפור מרתק.

התארגנו על דברים למחר בחדר, ויצאנו לעוד טיול לילה קצר באיזור הנמל. מצאנו עוד חלק בטיילת שלא היינו בו אתמול, ויותם קצת הצטער שכנראה לא ייצא לו להיות בוולינגטון שוב כדי לחקור יותר לעומק. מי יודע, אולי החיים כן יחזירו אותנו לכאן מתישהו.

למחרת היינו צריכים לקום מוקדם לקראת המעבורת לאי הדרומי, אז סיימנו את היום לא מאוחר מדי. אם לסכם את וולינגטון – זאת העיר המגניבה ביותר באי הצפוני.