קמנו ב-6 בבוקר, נחושים לצאת ולעשות את הטרק Roy's Peak. מכיוון שזה כבר הטרק השני עם השם הזה, מצאנו לנכון לציין שהטרקים קרואים על שם גיבור סקוטי (מין רובין הוד כזה) בשם Rob Roy MacGregor.

למרות שקמנו מוקדם, את הטרק התחלנו קצת מאוחר – בעשרים ל-8. הסיבה לכך היא הנסיעה והעובדה שלא התארגנו בערב. הרבה מטיילים נוהגים להתחיל את הטרק בחושך ולסיים אותו בזריחה, אך אנחנו החלטנו שזה קצת יותר מדי בשבילנו. למזלנו בדיוק כשהגענו למגרש החניה הקטן, בדיוק איזה super mom סיימה את התעמלות הבוקר שלה (שכנראה כלל לטפס את הטרק המפלצתי הזה ולרדת אותו), ובדיוק פינתה לנו חניה.

מסלול הטרק הוא עליה די יציבה של 9.2 מעלות (שאגב, הצלחנו להעריך את הזוית בשיטות נומריות לפני שבדקנו בגוגל – מי אמר שלימודי מתמטיקה לא משתלמים?!). עולים כ-1300 מטרים על פני 8 ק"מ. שם מגיעים לפסגה ואז… יורדים הכל בחזרה.

מלמעלה צילמנו איך המסלול נראה:

בתחילת הטרק היינו נחושים, אך העלייה נראתה קשה. למרות זאת הצלחנו להתגבר על הקושי. בין השבילים העיקריים, היו כמה קיצורי דרך – העלייה בהן יותר תלולה אך הדרך קצרה יותר. החלטנו שנהיה חזקים כמו גרמנים ונקח את כל קיצורי הדרך (ההערה על הגרמנים היא כחלק מהבדיחה שלנו על גרמנים שרצה כבר בערך שבוע). אחרי כל קיצור, הרגשנו מאוד מרוצים מעצמנו.

בדרך הלוך ראינו לא מעט אנשים וכולם היו חביבים מאוד. למשל פגשנו מהנדס תכנה צרפתי שגר באוקלדנד ב-5 השנים האחרונות. היו לא מעט אנשים שירדו את ההר – כל מי שטיפס עליו כדי לראות את הזריחה. בין כל ההתנשפויות שלנו, שמחנו שלא עלינו את ההר מוקדם יותר – נשמע מבאס לעשות את הטרק בלילה רק כדי להסתנוור כשמסתכלים מזרחה אחרי הזריחה.

בערך קילומטר וחצי לפני הפסגה יש נקודת תצפית – view point. שם פגשנו כמה ישראלים נחמדים שהציעו לנו קפה ונחשי גומי. ה-viewpoint עצמו היה עמוס כי כולם רצו להצטלם שם. היה זוג שלקח לו רבע שעה (!) עד שהשתיים סיימו את כל התמונות. בשלב מסוים כל התור התחיל להתמרמר, וגיל הציע שיהיה מהיר יותר לכולנו אם פשוט ניתן להן דחיפה קטנה למטה… הכל בצחוק כמובן.

אחרי שהגיע תורנו, התפעלנו מהנוף לאגם ולהרים סביב. הצורה של כל הר מאוד ייחודית, והאגם והשמש המשתקפת ממנו השקט מוסיפה לקומפוזיציה הזאת עוד גוונים וצבעים. בנוסף להתפעלות, גם אנחנו ניצלנו את תורנו כדי להצטלם בפוזות שונות.

אחרי ההפסקה שלנו, שערכה חצי שעה, ראינו בשלט שנותר לנו עוד 1.5 ק"מ / חצי שעת הליכה עד לפסגה. היינו עייפים, אך שינסנו מותניים והמשכנו בעליה. גם פה, לא ויתרנו על אף "קיצור דרך", עד שהגענו לפסגה, עייפים אך מרוצים.

בפסגה, חברנו הצרפתי ברך אותנו לשלום בחביבות והרגשנו מרוצים על כך שהגענו לפסגה. עלינו לשבת ולנשנש קצת. שכחתי לציין שלא אכלנו ארוחת בוקר רצינית, והדבר היחיד שאכלנו עד נקודה זו, זה איזה גזר – ככה שנייצ'ר ואלי, תפוח וקצת אגוזים באו לנו ממש בטוב.

לא חושבים על זה יותר מדי, אבל הייחוד בנוף מפסגה הוא העובדה שמכל כיוון שאתה לא מסתכל אתה רואה נוף. אצלנו ראו מצד אחד את האגם וההרים החומים המקיפים אותו, ומצד שני הרים צהובים וירקרקים מעשב חצי יבש. אנחנו קצת חוזרים על עצמנו, אבל שוב התפעמנו מהנוף.

גם בפסגה עשינו הפסקה לא קצרה, ובסיומה ירדנו למטה. בירידה ראינו את מטיילי הצהריים שעולים להר. בממוצע הם היו פחות חביבים, ונראו פחות מוכנים לטרק, היו פחות אירופאים ויותר אסייאתיים. הדרך למטה יותר יפה, כי במקום להתאמץ אתה יכול להתרכז יותר בנוף, ובצמחיה שסביבך. בפרט ראינו כמה ציפורי קיאה, Kea, יפות מאוד, שהתעופפו בין העשבים והשיחים הנמוכים בצידי הדרך.

כשסיימנו את הטרק, כ-6 שעות אחרי שהתחלנו אותו, הרגשנו עייפים אך מרוצים. יותם ציין שהטרק היה קשה, אך לא מתח אותנו לקצה גבול היכולת. גיל הסכים ואמר שככה צריך להיות טרק בחופשה – מאמץ ומתגמל, אבל לא נוראי.

כבר הייתה שעת צהריים אז חזרנו לוואנקה ואכלנו צהריים מול האגם. היינו בירידת מתח, אז אחר כך סתם הסתובבנו בעיר. נכנסנו לבית קפה בו גיל הזמין אייסקפה ויותם קפוצ'ינו. יותם כתב קצת את מאורעות הימים האחרונים וגיל פרסם את הפוסט על אבל טסמן.

בהמשך טיילנו קצת על שפת האגם, שיחקנו קצת פוקימון גו, ואז התחלנו לנסוע דרומה ל-Queenstown. בדרך שמענו את Evelyn-Evelyn, דיסק בסגנון מחזמר גרוטסקי על תאומות סיאמיות. כמו כן, גם פה לא חסרו תצפיות נוף על אזור קווינסטאון.

הגענו לקראת הערב להוסטל, אחרי שחצינו את כל קווינסטאון. אפילו היה זכר לפקקים. בחדר איתנו היו זוג גרמנים, כשהבחורה כבר צריכה לטוס הבייתה עוד יומיים, והבחור עוד מטייל קצת.

אחרי הצ'ק אין, ירדנו למרכז העיר לטייל. העיר מוקפת הרים ושוכנת לחופי אגם Wakatipu. העיר היא לא מאד גדולה ומאד מאד מתויירת. מסתבר שבתקופות מסויימות בשנה יש בה יותר תיירים מתושבים. בניגוד למקומות בהם יש רק מטיילים, פה היו משפחות רבות. מרכז העיר נושק למזח, שם יש הופעות רחוב. וברחוב ראינו לא אחר מאשר… היפני עם הצ'ופסטיקס שראינו במופעי הרחוב בנלסון. למקרה שאתם תוהים, גם הטריקים וגם הבדיחות חזרו על עצמן.

אחרי טיול קצר במרכז העיר, נחתנו בבר ברחוב צדדי, שתינו בירה מקומית וקצת דיברנו על מה שהספקנו כבר בטיול (בהרגשה קלה של נוסטלגיה אפילו. הדברים הראשונים בטיול כבר מרגישים מזמן). חוץ מזה, השתהינו רגע להשוות בין הערים של ניו זילנד, והגענו למסקנה שקווינסטאון היא העיר השלישית הכי מעניינת עד כה, אחרי וולינגטון ו-וואנקה.

חזרנו להוסטל עייפים קצת, וכשרצינו לתכנן את מחר גילינו שמזג האוויר יהיה גשום. ככה שטיולים ארוכים לא באים בחשבון… וחוץ מזה אין הרבה מה לעשות בקווינסטון עצמה. החלטנו ללכת מחר ל-doc ולברר מה כן ניתן לעשות. כבר נהיה מאוחר לכן הלכנו לישון, אבל לפני כן טעמנו מהטימטמים שקנינו יום קודם. לא ברור אם זה מהעובדה שמזמן לא אכלנו שוקולד, אבל זה היה ממש ממש טעיםםםם. החלטנו שכשנסיים את האריזה ננסה טעם חדש נוסף.

הזוג הגרמני שישן איתנו בחדר כבר נרדם… וגם אנחנו הלכנו בעקבותיו.