היום הראשון:

הקפלר הוא ה-Great Walk השני שאנו עושים בניו זילנד. הוא נמצא בשמורה בדרום האי הדרומי הנקראת Fiordland. הטרק הזה קצת פחות מוכר מה-Milford או ה-Routeburn – ה-Great Walks האחרים בשמורה, אך הוא מרתק ומגוון ביותר.

את הטיול התחלנו בשבת בבוקר. יותם היה קצת הפוך עוד מהבוקר. המסלול מתחיל מיער לאורך אגם Te Anau, ועוברים קצת בחופי האגם. מהר מאוד מתקדמים לטיפוס במעלה הר Luxmore – גם כן בתוך יער. הטיפוס איננו תלול כל כך, אבל עם התיקים הכבדים שלנו הוא נהיה לא פשוט.

כמו בכל אקספוזיציה טובה, בעלייה להר ראינו הרבה מהדמויות שנפגוש מאוחר יותר בטיול: פגשנו את האויבים המושבעים שלנו (הם לא יודעים את זה) – זוג שהחלטנו שלא משנה מה אנחנו מגיעים לפניהם לכל בקתה. פגשנו בזוג נוסף שגילינו אחר כך שהם מאורגון – זוג מהיר לאללה שלכל מקום שהלכנו הם היו צעד אחד מאחורנו. ואחרונים חביבים, פגשנו את חבורת הפנסיונרים שיצאו לטרק כטיול מאורגן במסגרת התרמה לאיזה שני ארגוני צדקה ניו זילנדים. אי אפשר לומר שאהבנו את כל מי שפגשנו, אבל הם בהחלט עיצבו חלק מאופי הטיול.

לקראת סוף העלייה הנוף משתנה בחדות. היער נגמר לפתע, ונוף "אלפיני" מתחיל, או במילים אחרות, נוף של עשב יבש והרבה פרחים ושיחים נמוכים. על אף שהעשב הצהוב שלט ברוב השטח, יש המון מינים אחרים של צמחיה בצבעי הירוק, אדום, לבן ולעיתים כחלחל.

באופק, וגם בהרים הקרובים ניתן להבחין שכל ההרים נשמעים לאותו צו אופנתי: לא לובשים עצים מעל גובה מסוים. לאחר מכן הסתבר לנו שזהו הקו הקר יותר, שהחל ממנו מצטבר שלג בחורף. לכן מקו זה (בסביבות גובה 1,000 מ' מעל פני הים) העצים מפנים את מקומם לטובת השיחים הקטנים יותר ומרבדי העשב.

הגענו שניים לבקתה Luxmore Hut (כמה דקות אחרי הזוג מאורגון – ראו לעיל), והתמקמנו במיטות קומותיים. המזרון היה קצת כמו מזרון של אולם התעמלות, אבל סך הכל הרבה יותר טוב מאוהל.

זאת לא תמונה שתלויה על הקיר, זה הנוף מהחלון במטבח בבקתה:

המיטות שלנו:

הדֵק בכניסה לבקתה

אכלנו ארוחת צהריים והלכנו לסייר במערות הקרובות. המנהרות היו נחמדות, יש בהן כל מיני נטיפים, זקיפים, ותבניות מעניינות בסלע. גילינו אחר כך שאפשר היה להכנס הרבה יותר ממה שאנחנו נכנסנו, אבל לא נורא. גם שם, אגב, פגשנו את הזוג מאורגון (תמיד צעד אחד לפנינו…).

מזג האוויר ביום הראשון היה שמשי וכמעט ללא עננים, והתחזית למחר הייתה יום מעונן למדי, אז החלטנו ללכת קצת קדימה בטרק לפסגת הר לוקסמור ולתצפת על הנוף עוד היום. וואו, הנופים היו מדהימים משם. מההר יש תצפית בכל הכיוונים אל כל ההרים הסמוכים והרחוקים. מכיוון אחד רואים עמק ואדמות מעובדות, מכיוון אחר יש את האגם, ומכיוון שלישי הרים מושלגים. קשה להחליט לאן להסתכל.

אחרי שעלינו, פגשנו גם שלושה מהפנסיונרים שבאו לשם – שתי ניו זילנדיות ואחד אוסטרלי. האוסטרלי סיפר לנו שהוא גר במדבריות באוסטרליה ושכל כך חם וצחיח שבקיץ בינואר הטמפ' מגיעה שם ל-45 מעלות (צלסיוס). הזכיר לנו שגם אנחנו הישראלים אוהבים להשוויץ בחום הישראלי. הבחור היה נחמד מאוד ושמחנו לדבר איתו.

כשחזרנו לבקתה, הריינג'ר היה בעיצומו של סיור מודרך על הצמחים באיזור. אז הצטרפנו. היה מעניין – הוא סיפר על מיני הצמחים באזור, מה אכיל, מה מפזר עליך זרעים, מה אכלה הציפור הענקית שנכחדה פעם (ה-Moa), ואיך המאורים היו צדים אותה. הוא סיפר שהסלעים כאן והסלעים בפונקאיקי (אותם ראינו) בעצם היו חלק מאותו מקום. הוא גם סיפר שלפני 120 מיליון שנים משהו נפלא קרה: אדמת ניו זילנד נפרדה מאוסטרליה. הוא סיפר על רעידת אדמה לפני כמה שנים שקרתה באזור ואמר שלמזלם לא היו אבידות בנפש, והדבר הכי נורא שקרה זה שעכשיו הם התקרבו לאוסטרליה מחדש (ב-3 סנטימטרים).

בערב אכלנו ארוחת שאריות מהפסטה של אתמול. כולם בבקתה מאד חברותיים ונחמדים. כולם בלי נעליים, כי אסור להיכנס איתן פנימה (כדי לא ללכלך), וגם יש תחושה של אחדות גורל. שוחחנו קצת עם קמילה – פנסיונרית מאוקלנד, שסיפרה לנו על חייה המגוונים. היא הייתה נשואה לצרפתי ולכן גרה בהרבה מקומות אחרים בחייה: צרפת, איי פיג'י וכו'. היא גם ביקרה בארץ, והיא הסתקרנה ושאלה הרבה על פוליטיקה בארץ, מה שהותיר אותנו קצת מובכים.

הספקנו גם לקרוא קצת ספרים, ואז הגיעה שיחת הבטיחות של הריינג'ר. הוא היה זקן וחמוד, אך קצת מתיש. הלכנו לישון די מוקדם – מצפים ליום החדש.

היום השני:

יותם התעורר ב-7 וגיל ב-7:15. אחרי ארוחת בוקר קצרה יצאנו להמשך הטרק. רוב המסלול עובר בפסגות ההרים, וביום הזה מקבלים גמול על כל הטיפוס של אתמול. הנוף האלפיני מאוד יפה ושונה מהנוף שהתרגלנו אליו עד כה, ולמרות שקצת מעונן אנחנו מצליחים לראות רחוק. בנוסף, מהשיחה אתמול עם הריינג'ר, למדנו על הצמחים בדרך והצלחנו לזהות חלק מהם. זה שדרג את הטיול מאוד. מה שכן – קרררר. יש רוחות עזות שמקפיאות אותך, וכל פעם שעצרנו רעדנו מקור. מה שגיל קרא לו – יפה יפה אבל אתה קופא. יש על ההרים שתי נקודות מחסה, יחסית מוגנות מרוח, בהן עצרנו. בכל פעם שעצרנו ראינו גם את הפנסיונרים שעצרו והכינו לעצמם קפה או תה חמים.

במהלך הטרק השביל עובר במקומות בהם אתה על קצה רכס ההרים, והרוח מנסה להפיל אותך לצד אחד. באמצע הדרך הייתה אפשרות לעלות לעוד פסגה, או להמשיך על צלע ההר. החלטנו לעלות לפסגה, ושם ראינו נוף מרהיב לאגם Te Anau, שאתמול טיילנו לשפתו. בפסגה זו פגשנו בחור שהחליט לעשות את הקפלר (על כל 60 הק"מ שלו) ביום אחד. למי שלא עשו את החשבון, הכוונה היא לעשות את כל הטיפוס והירידה והשביל ב-6 קמ"ש למשך 10 שעות, או 5 קמ"ש למשך 12 שעות. התפלאנו שמישהו עושה דבר כזה, אבל אז ראינו שהוא הולך בערך בקצב שאנחנו רצים.

אחרי המחסה השני מתחילים בירידה מההר, על אף שיש עוד תצפית אחרונה:

לא הרבה אחרי התצפית כבר חוזרים חזרה ליער שמסתיר הכל. אבל פה היער קצת שונה – על העצים גדל מין צמח צמר גפן כזה בצבע כחול אפור. גם המשך הדרך הוא בירידה (תלולה), וכרגיל יש גם נחל שזורם לאורך הדרך – בכל מקרה אחרי שיורדים מספיק.

עשינו עוד הפסקה קטנה בפינת חמד על הדרך – ספסל שניצב על גשר ומולו נוף העצים.

זה הנוף הנשקף מהספסל:

חצי שעה אחר כך הגענו לבקתה שלנו – Iris Burn Hut. גם בבקתה פה חולצים נעליים בכניסה. הגענו מוקדם (שניים אחרי הזוג מאורגון), לכן הצלחנו לתפוס מקומות טובים בחדר העליון שמתחמם מהארובה. קצת אחרינו הגיעו כל הפנסיונרים, וגם הזוג שהוכתר כאויב המושבע שלנו – כולם תפסו מקומות פחות טובים.

ארוחת צהריים קצרה של נודלס, ועוף משימורים ויצאנו לראות את המפל הקרוב. כמובן שבדרך למפל פגשנו שוב את הזוג מאורגון שבדיוק חוזרים ממנו. המפל יפה וגועש, למרות שבכנות הזבובים העוקצים הפריעו לנו קצת להנות ממנו.

לאחר המפל גם עברנו בגדת הנחל העובר בסמוך לבקתה. המים היו קרים מאד! כך נראתה הבקתה וסביבתה כשחזרנו מגדת הנחל.

כשחזרנו לבקתה התיידדנו עם בחור יווני-צרפתי, אלכס שמו, שתפס מקום מולנו בבקתה. הוא סיפר לנו שהוא גדל ביוון לאב יווני ואם צרפתיה, והחלפנו המלצות וחוויות מהטיולים שלנו. הסתבר שהוא טייס באייר פרנס. דבר אחד חשוב שהוא אמר זה שלא משנה איזו עבודה יש לך, היא תמיד תשחק אותך, ולכן חייבים לפנות זמן גם לחופש. וגם הוא סיפר לנו על פסטיבל יין שהוא היה בו באי הצפוני, ואיך היין הניו זילנדי דומה ליין האוסטרלי אבל שונה מאד מהצרפתי והאיטלקי. אכן צרפתי ללא ספק.

בערב הבקתה הקטנה התמלאה, והמטבח/אולם שלה נהיה צפוף. בשיחת הבטיחות, הריינג'ר הסביר לנו קצת על הציפורים ביער והסביר לנו איך לגשת אליהן שלא יברחו. יותם ראה באחד הפוסטרים בבקתה שיש בלילה תולעים זוהרות. שאלנו לגבי זה את הריינג'ר והוא הסביר לנו איפה לחפש אותן. ואכן, מאחורי הבקתה, במדף אדמה הפונה כלפי מטה איפה שפעם הייתה אבן, מצאנו המון תולעים זוהרות בלילה – שנראו כמו כוכבים ירוקים. מזל ששאלנו, אחרת בטוח היינו מפספסים.

בלילה הזה פגשנו גם זוג אחים ישראלים שטיילו ועצרו בבקתה. קצת דיברנו וגילינו שהעולם קטן ושהגדול גם למד מדמ"ח בבן גוריון (לא ברור באיזה שנתון).

היום השלישי:

את הטיול של היום השלישי התחלנו מאוחר, אבל הוא בהחלט היה פשוט יותר מהיומיים הקודמים. מזג האוויר היה מעונן עם כמה טיפות, אבל לא משהו רציני. ההליכה היא ביער, בשיפוע יורד מתון. את הטיול עשינו לאט כי לא מיהרנו לשום מקום.

די בתחילת היום פגשנו זוג צעיר מסינגפור. שמנו לב עוד בערב הקודם שהאישה קוראת את Sapiens של יובל נח הררי. גם קצת דיברנו איתם על השירות צבא בסינגפור שהוא גם חובה. השיחה לא הייתה מאד קולחת ומהר מאד נתנו להם לעקוף אותנו.

בדרך היו לנו כמה מפגשים עם ציפורים: ה-Newzealand Robin (לבני חזה) שעצרו ליידנו כמה פעמים ובהפסקה גם ניסו לנשנש את כיסויי התיק והנעליים שלנו.

גם ראינו להקת תוכי Kea חמודים שכנראה ניסו להתחנף לאוכל. הריינג'ר הזהיר מפניהם מפני שהם מאד חכמים ויודעים להערים על בני אדם כדי להשיג מהם אוכל. הוא סיפר איך מישהו שטייל באזור פתח איזה candy bar, ובאותו הרגע התיישב לידו תוכי kea. אז הוא שם את ה candy bar בצד והרים את המצלמה שלו, ובאותו הרגע התוכי קפץ קצת והתרחק טיפה ממנו, אז הוא התקרב עוד קצת, ושוב התוכי משך אותו. כך זה המשיך עד שהתוכי הרגיש שהאיש רחוק מספיק ואז הוא עף ולקח את ה-candy bar.

בתחילת הדרך עברנו דרך מקום שנקרא The Big Slip, מין קרחת יער שנוצרה בעמק בינואר 1984. הסיבה לכך היא ביום אחד שבו ירדו באזור 300 מ"מ של גשם ויצרו סחף ענק ופיסה עצומה מההר גלשה למטה. השינוי בטבע מרתק.

ההסבר שהיה תלוי בבקתה על אותו יום:

בדרכנו פגשנו זוג סינגפורי של רופאים (בגילנו, לא פנסיונרים) שהבחנו בהם עוד בבקתה כי הבת קראה את קיצור תולדות האנושות של יובל נוח הררי – באנגלית כמובן. כמו כן, בדרך גם פגשנו את אלכס, ודיברנו לא מעט. בין היתר על שירותו ושירותנו הצבאי, וההבדלים ביניהם. בשלב זה גיל ואני החלטנו שנינו בלב לתת לו מחר את אחת המזכרות שהבאנו מהארץ.

בדרך גיל הבחין שהפטריות שאנחנו רואים ביער גדלות כמעט רק על עצים מתים. זה נשמע מובן מאליו, אך ביער הניוזילנדי, גדלים על כל העצים טחב וצמחים טפילים שונים, לכן קשה להבחין שעץ מת עד שגזעו הרקוב נופל. בשיחה עם הריינג'רית בלילה היא אכן איששה את התיאוריה.

ליד הבקתה האחרונה שלנו, ה-Moturau Hut, שכן אגם. לא נכנסנו לשחות בו, אבל טבלנו רגליים. באגם הייתה גם קליטה סלולרית אז שלחנו למשפחות אות חיים. בבקתה שלנו פגשנו גם אמריקאי אחד מפנסילבניה, שעשה את המסלול לבדו. ישבנו ארבעתנו: גיל, יותם, אלכס והוא. בין היתר יותם הצליח לשכנע אותו לראות את הסמויה (שגם אלכס מעריץ נלהב של הסדרה) – אז כבר כל הטיול שווה.

אנחנו עם אלכס ליד האגם:

אחר כך עשינו עוד טיול קצר בסביבת הבקתה וגם ישבנו והיה לנו זמן לקרוא.

בזמן ארוחת הערב דיברה איתנו עוד אחת מהפנסיונריות. שאלנו אותה אם גם היא מאוקלנד והיא העמידה אותנו על הדקות שהיא מהמילטון (עיירה קטנה יותר במרחק של כשעה וחצי נסיעה דרומית לאוקלנד). מבחינתה זה סוג של עלבון לבוא מאוקלנד. הסתבר שהיא הרבה שנים עבדה עם בעלה בחווה והם בעיקר התפרנסו מגידול בקר. לאחר שהם התגרשו היא הפכה להיות רואת חשבון של משקים וחוות. היא הייתה מאד נחמדה והתעניינה גם בנו לא מעט.

יום רביעי:

היום האחרון התחיל בסימן גשם, שלא נראה שיפסיק. לכן יש לנו הרבה פחות תמונות. השביל ביום האחרון עבר בביצה והצמחיה בה הייתה מעניינת מאוד.

יותם המשיך לגיל את ההרפתקה. כעבור בערך שעה וחצי, הגענו לנקודת יציאה מהמסלול – אך האוטו שלנו היה בנקודה אחרת, לכן המשכנו. מה שכן, פגשנו שם בחור דני שעושה את הקפלר לבד (כי חברו חלה ברגע האחרון). הוא קצת חשש אז סיפרנו לו מה מצפה לו ונראה שהוא נרגע.

בהמשך הדרך ראינו הרבה מטיילים שעשו את הקטע האחרון בטרק (שהיה יחסית חד גוני). בשלב זה כבר רצינו מאוד לסיים כי הגשם הכבד המשיך. יותם גילה על בשרו שהמעיל שלו דווקא לא מגן מהמים ושהוא כולו ספוג ורטוב. בסוף הגענו לאוטו ואכלנו בו צהריים. לא שמחים, אבל מרוצים מהדרך שעשינו.

אחרי צ'ק אין בהוסטל וסיבוב קניות, העברנו את אחר הצהריים בסיבוב בעיר, בחנות מזכרות, בשתיית קפה ובירה בפאב נחמד, ובאכילת פיצה (ומרק חם) שהגיעו לנו אחרי הטרק הקשה והמספק שעברנו.